נוכלות עם חשבון

קרדיט לצילום: רונית קריספין (שקיבלה אישור מהרקדנית שהופיעה בכניסה לאולם הקולנוע לפרסום התמונות)

גם אם ניסיתי ממש להתחמק מהסרט ״נוכלות בלי חשבון״ בטח לא הצלחתם. לא בטוח שאתם רוצים להתחמק מסרט הזה. סרט סמי-קליל, שמתהדר בג׳ניפר לופז כגיבורה מרכזית (ועוד יותר בנכס המתוקשר שלה כשהוא חשוף ומפואר).  כל הגיבורות נשים, שלשת רבעי מהסרט הן לבושות לבוש מינימלי סקסי. הסרט מספר את סיפורן של שתי נשים שהוסללו לעבודה במועדון  חשפנות ומתפרנסות מריקוד סקסי עבור הגברים העשירים של ניו יורק. על הדרך הצופה נחשף לזוית מעניינת של המשבר הכלכלי של  2008.

אם חשבתם שהסרט הוא אולטרה פמיניסטי, כי הגיבורות הן נשים, הן האקטיביות בסרט, הן חזקות והן מתגברות על קשיים. אתם צודקים. לכאורה.

מעטים  (עד כדי לא קיימים) הסרטים, בוודאי ההוליוודיים, שבהן הגיבורות הן נשים. קשה למצוא סרטים שגברים הם רק קישוט על מנת לעגל את עומקן של הדמיות הנשיות הראשיות. הגיבורות חזקות ועוברות דרך משמעותית לאורך הסרט. הן לוקחות את גורלן בידן, בוחרות (נכון, אפשר להתווכח אם הן באמת בוחרות להתערטל מול גברים מריירים וזרים או הוסללו לשם) ומשנות את דרכן, גם כשזה קשה.

עם זאת, פמיניזם שמתהדר בדרכים אלימות ובוטות, מעשה ידי מיזוגנים לתפארה, אינו פמיניזם שהייתי ששה לקראתו.  פמיניזם לא צריך לדרוך על אחרים כדי להרים את ראשו.

העלילה קולחת, החברות בין הנשים היתה אמיצה ונקייה, שוברת לא מעט מיתוסים של פאם פטאל, קרב תרנגולות וכדומה. אילו היו מאדירים את הדילמות של הגיבורות בבחירות הלא מוסריות כלפי הגברים, שהיו קורבנות, כולל הקושי שלהם להגיש תלונה, כולל המחיר שמשלמות בנות זוגן, כולל חוסר האונים שלהם מול המערכת – היינו מרויחים גם עומק גדול יותר וגם מסר חשוב וצלול יותר.

בסך הכל נהנתי מהסרט, גם אם לא הייתי בוחרת בו לסרט הפמיניסטי של השנה. הוא סרט חביב, מוסקילי, קליל עם זאת מאלץ אותך לחשוב קצת על העולם.