הבלוג של רונית קריספין

rkrispin

מנהלת סיכונים. מנהלת משברים. פעילה חברתית.

עדכונים:

פוסטים: 112

החל מיוני 2013

רגע ארררררוך ומתיש שמבהיר כמה חשוב להשאר אופטמיים. שנה טובה של הרבה בריאות.

04/09/2013

רגע ארוך ומתיש. רגע שנמשך כמה חודשים, לאורך כל החופש הגדול.

אני לא חושבת שאני צריכה זעזועים כדי להעריך את החיים. באמת שלא.

רק מספר הפעמים ש”פגשתי את הכביש מקרוב” עם האופנוע  אי שם בשנות העשרים שלי נתנו את השיעור. לא משהו ששוכחים. החיים שלי בעלי ערך, הרבה לפני שהיו לי ארבעה חיים קטנים נוספים משלי, בודאי אחרי.

לפני כמה חודשים מצאתי על הבטן כתם מוזר.  לידו עוד אחד, קצת יותר קטן. לא אהבתי את האורחים הלא קרואים, אבל גם לא התרגשתי יותר מידי. לא דמיינתי לי שהם יהפכו למפלצות ענק, חסרות צורה ומחליפות צבע. עדין, בחסות תחילת החופש הגדול ועשרות המשימות שיש לי לעשות, לא מצאתי זמן לבדוק מה זה.

ואז, היה יום מודעות לסרטן העור. מכבי הזמינה את כל המבוטחים להבדק על ידי רופאי עור עם מיכשור מיוחד. לקחתי את כל הארבעה וניגשתי. לאחד השומה הטרידה לאחֵר הגירוד. “שום דבר”, אמרה הרופאה וקראה למבוטח הבא.

“אם אני כבר פה, אולי תגידי לי מה זה?” שאלתי אותה.  ארשת פניה הפכה רצינית ומוטרדת. היא שלחה אותי עם משחה הביתה אבל הפצירה בי שאם המשחה לא תעזור לשוב אליה בדחיפות. לא רצתה לספר מה האמנזיה.

הייתי אופטימית.

המשחה לא עזרה. עדין הייתי אופטימית וניסיתי על דעת עצמי משחה נוספת. אבל גם היא לא עזרה.

באופטמיות רבה ניגשתי לרופאה מספר 2.”זה לא נראה טוב…” היא אמרה בקצרה, “  it might be  Cancer” היא אמרה באנגלית כדי שילדי לא יבינו. אני התיישבתי. הדבר הראשון שעבר לי  בראש זה שאין לי זמן עכשיו לשטויות. מה פתאום סרטן???

למרות הזעזוע העמוק מהאפשרות הזו… אמרתי לעצמי שהיא בודאי טועה. אבל עכשיו, אין לי אפשרות לזלזל ואני חייבת לבדוק עד הסוף.

חזרתי לרופאת העור. היא אמרה שזו אכן אפשרות אחת מתוך שלוש. רק שאם המשחה לא עזרה… היא לא המשיכה. לא היה צריך להמשיך.

“מה עושים?” שאלתי. “את עושה ביופסה דחוף”.

בדרך לביופסה ניגשתי למנהל מחלקת עור בבי”ח מרכזי שיבחן גם הוא ויבטל באחת את השטות הזו. הוא אמר לי את אותם דברים בדרך עדינה יותר. אבל דבר אחד היה ברור: זה לא נראה טוב.

עשיתי ביופסיה. את התור הכי קרוב קבעו לי לאוקטובר. הסברתי לה שאין סיכוי שאחכה לאוקטובר ושאני מבקשת להדחף בפעם הראשונה שאפשר. היא עשתה את זה. גם הכירורג הג’ינג’י והחמוד, שכבר הוציא לי נגע לפני כמה שנים לביופסה, לא התלהב מאיך שהעור נראה. אבל, כדרכו היה מחוייך והתבדח תוך כדי שהוא מוציא לי שתי חתיכות מהדבר הזה…

שלשה שבועות המתנה נגמרו בהודעה לקונית אחרי כשבוע “הגיעו תשובות, פני לרופא שלך”.

פניתי. המזכירה שאלה מה השם ות.ז. באדיבות ואז היא אמרה שהיא לא יכולה לשתף, שאני צריכה לפגוש את הרופא.

“מה???” אז למה ביקשת את השם ות.ז?

אני עדין אופטימית. אני חזקה ואין שום סיכוי שבעולם שיש לי סרטן. אף אחד לא נכנס לי לגוף בלי רשות. אני מנסה לעודד את עצמי. לעשות לעצמי אימון…

השד הרע מקפץ מעל לראשי ומסביר שזה לא סביר שהמזכירה פתאום לא יכולה היתה לספר על התוצאות… אבל השד הטוב מנצח!

הכל בסדר. יכול להיות שזה התהליך. שהיא התבלבלה. משהו.

אני מגיעה לרופא אחרי שבוע נוסף מורט עצבים. הג’ינג’י החמוד שוב מתבדח וחייכני. “טוב”, הוא מרצין. “זה לא הסרטן שחשבנו שזה, אבל אני לא יודע מה זה כן. את צריכה לשוב לרופא העור”.

מי אמר דיאטה ולא קיבל???

בשניה ירדו ממני 70 טון שהתיישבו עלי. “זה לא סרטן”. אני יוצאת לרחוב. בוכה וצוחקת ביחד. אנשים מתסכלים עלי בחשדנות. אני בכלל לא רואה אותם, אפילו לא את מירי בוהדנה (המדהימה!!!) שנתקלתי בה ביציאה מהמעלית. אני נכנסת לאוטו וצועקת לעצמי שזה נגמר. מוציאה את המתח מהגוף שלי לכל הרוחות. מתגעגעת יותר מתמיד לנסיעות על האופנוע והשיחות שלי עם עצמי ואלוהים תוך כדי הנסיעה…

עם כל האופטמיות, היו רגעים שכבר חשדתי שאין ברירה וכנראה נפלתי בסטטיסטיקה… וזו הקלה עצומה שלא. את האנרגיות שלי אשמור למלחמות הרבה פחות חשובות כמו בארגון שוביניסט שמתחפש לפמיניסט, לשופט שאומר “לא נראה לי שעברת הטרדה מינית” ואפילו למדינה שרוצחת את אזרחיה (סוריה,חברים, אני לא עד כדי כך צינית).

בקיצור, אני אוהבת את החיים, האופטמיות היא חשובה בעיקר בימים קשים…

ויותר מתמיד מאחלת לכולכן  שנה של בריאות. אל תשכחו את עצמכן בדרך!!!

עוד מהבלוג של רונית קריספין

הגוף שלי, הוא שלי. גם אחרי שאמות.

גילוי נאות: אני מחבבת את יעל גרמן. אישה מוכשרת, עבר מרשים כראשת העיר הרצליה, מייסדת מוסד חינוכי ואפילו מנהלת מפעל אלקטרוניקה (בלי שעשתה תואר "איכותי" בפיסיקה כמיה...שימי לב הקוראת פסברג...). יעל קיבלה על עצמה את תפקיד שרת...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הידד לחופש הגדול

      אי שם, כשהכרתי את איל, והבנו שאנחנו מתחתנים, החלטנו החלטות. החלטנו שבגיל 40 נפרוש, ניקח את ארבעת הילדים שלנו וניסע לטיול ארוך בעולם.  כשנחזור, נעבור...

תגובות

פורסם לפני 5 years

ברוכה הבאה למשבר גיל ה 40

פעם, מזמן, התאמנתי באתלטיקה קלה. הייתי אפילו מאוד טובה. כל כך טובה, שבנצי שוורץ ז"ל, המאמץ המשובח שהיה לי חשב שעם תוצאות כמו שלי, אני מבוזבזת שלא התחרתי בתחרויות ארציות ובחרתי "לפרוש" לטובת כתיבה עיתונאית במעריב לנוער. אבל...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה