הבלוג של ד''ר רבקה נרדי

ישר מהלב

עדכונים:

פוסטים: 81

החל מאוגוסט 2010

ועדיין עולה השאלה הנאיבית משהו – למה? האומנם התרגלנו? כלומר התרגלנו שזה קורה לאחרים…

אם נהיה כנים לגמרה עם עצמנו נגלה שגם בתוכנו שוכן “גזען קטן” שמרים את ראשו המכוער, לעתים בניגוד להשקפת עולמנו הנאורה. סוג של רגש בלתי נשלט. כנראה שלמדנו והטמענו אותו אי שם בילדות, ממשפחתנו ומסביבתנו התרבותית. למדנו לחשוב במונחים של “יותר” ו”פחות”. כמה נפלא ונוח לחלק את העולם כך שנשים את עצמנו בחלק היותר נחשב. מהראש רובנו יודעים ש”זה לא בסדר”, מהראש אנחנו מדברים שוויון, אבל מהבטן רבים וטובים מגיבים מהמקום “ההוא”, מהדעות הקדומות הכי חשוכות ופרימיטיביות. הדואליות הזו גורמת לנו להכחיש. ” זה לא אנחנו. זה הם”. ונביא עובדות “מוצקות” להצדקת דעותינו הקדומות.

מי שחווה זאת על בשרו יודע את הטעם המר של הכאב והבדידות. אפילו בתוך המשפחה. שם במקום הכי בטוח, לכאורה, נשים חוות זאת בעוצמה מכאיבה. כאשר קיימת ציפייה, אולי אשליה, לשותפות ונאמנות. מי שנולד למשפחה מהמעמד הנמוך מכיר ויודע את חווית האפליה הסמויה/גלויה ביחס המעדיף את אלו שנולדו למשפחות “מיוחסות”. כן, גם בקיבוצים שכה היינו גאים בהם. עולם כמנהגו נוהג.

האם יכול להיות אחרת? אחרי אלפי שנות התניה שהתרגלנו לראות ולשפוט בני אדם על פי מדרגם/ערכם, המוסכמים על יד נורמות של התקופה? פעם שאלו האם יכולה להתקיים חברה אנושית ללא עבדות. פעם האמינו שאלימות נגד נשים היא תופעה “טבעית”. פעם, לא מזמן, האמינו (ויש שיאמינו כך עדיין) שלא יכול להיות שוויון בין נשים וגברים וגם לא רצוי… פעם (ועדיין) יש שיאמינו שאדם שחור הוא נחות מהלבן ושמזרחי נחות מהאשכנזי. פעם האמינו שאדם דתי נעלה על חילוני ושאדם עם עודף משקל הוא פחות… וכמובן שהזקן הוא פחות וצריך לזוז הצידה. (זו אגב דעה די חדשה). אמונות בטבע האדם יכולות להיות מסוכנות כי אחרי מספיק שנים של אמונה אנשים מתבלבלים ורואים באמונות הכי פרימיטיביות עובדות מהטבע. כי “ככה זה”.

אז מה הלאה?

להתמודדות שתי פנים: האחת – חברתית/פוליטית. להפוך רעיון שנראה לא אפשרי לאפשרי על ידי יצירת תקן חדש, נורמה התנהגותית. עושים זאת בעזרת חינוך, מודלים התנהגותיים חדשים, מאבקים חברתיים שמעוררים לחץ חברתי קולני, גיוס העיתונות והמדיה, יצירת חוקים חדשים וגם הצהרות של אנשים “נחשבים” שיש להם השפעה מסוימת. במילים אחרות יוצרים דעת קהל שנסחפת לכיוון חדש. מכנים זאת לפעמים בלעג (לא מוצדק לדעתי) כ”פוליטיקלי קורקט”. אולי זו צביעות, אולי זה סוג של העמדת פנים, אולי זו ברירת מחדל, אבל כול זה עדיף על ייאוש וחוסר אונים.

ההתמודדות מהפן השני היא זו האישית, בינינו לבין עצמנו. להשקיע מחשבה לפני שאנו פועלים אוטומאטית. לגייס מנה של אמפתיה כדי להיכנס לעורו של זולתנו לפני שאנו שמים אותו במקום נחות. לזכור שזה יכול כל רגע גם לקרות לנו. להזכיר לעצמנו שוב ושוב שאפליה, הדרה, גזענות פוגעים בנו, מורידים אותנו, הופכים אותנו לאנשי “עדר” שאינם קשובים לקול הפנימי, לאותה “רוח האדם” שהופכת את חיינו לראויים ומשמעותיים.

ועדיין עולה השאלה הנאיבית משהו – למה? האומנם התרגלנו? כלומר התרגלנו שזה קורה לאחרים…

אם נהיה כנים לגמרה עם עצמנו נגלה שגם בתוכנו שוכן “גזען קטן” שמרים את ראשו המכוער, לעתים בניגוד להשקפת עולמנו הנאורה. סוג של רגש בלתי נשלט. כנראה שלמדנו והטמענו אותו אי שם בילדות, ממשפחתנו ומסביבתנו התרבותית. למדנו לחשוב במונחים של “יותר” ו”פחות”. כמה נפלא ונוח לחלק את העולם כך שנשים את עצמנו בחלק היותר נחשב. מהראש רובנו יודעים ש”זה לא בסדר”, מהראש אנחנו מדברים שוויון, אבל מהבטן רבים וטובים מגיבים מהמקום “ההוא”, מהדעות הקדומות הכי חשוכות ופרימיטיביות. הדואליות הזו גורמת לנו להכחיש. ” זה לא אנחנו. זה הם”. ונביא עובדות “מוצקות” להצדקת דעותינו הקדומות.

מי שחווה זאת על בשרו יודע את הטעם המר של הכאב והבדידות. אפילו בתוך המשפחה. שם במקום הכי בטוח, לכאורה, נשים חוות זאת בעוצמה מכאיבה. כאשר קיימת ציפייה, אולי אשליה, לשותפות ונאמנות. מי שנולד למשפחה מהמעמד הנמוך מכיר ויודע את חווית האפליה הסמויה/גלויה ביחס המעדיף את אלו שנולדו למשפחות “מיוחסות”. כן, גם בקיבוצים שכה היינו גאים בהם. עולם כמנהגו נוהג.

האם יכול להיות אחרת? אחרי אלפי שנות התניה שהתרגלנו לראות ולשפוט בני אדם על פי מדרגם/ערכם, המוסכמים על יד נורמות של התקופה? פעם שאלו האם יכולה להתקיים חברה אנושית ללא עבדות. פעם האמינו שאלימות נגד נשים היא תופעה “טבעית”. פעם, לא מזמן, האמינו (ויש שיאמינו כך עדיין) שלא יכול להיות שוויון בין נשים וגברים וגם לא רצוי… פעם (ועדיין) יש שיאמינו שאדם שחור הוא נחות מהלבן ושמזרחי נחות מהאשכנזי. פעם האמינו שאדם דתי נעלה על חילוני ושאדם עם עודף משקל הוא פחות… וכמובן שהזקן הוא פחות וצריך לזוז הצידה. (זו אגב דעה די חדשה). אמונות בטבע האדם יכולות להיות מסוכנות כי אחרי מספיק שנים של אמונה אנשים מתבלבלים ורואים באמונות הכי פרימיטיביות עובדות מהטבע. כי “ככה זה”.

אז מה הלאה?

להתמודדות שתי פנים: האחת – חברתית/פוליטית. להפוך רעיון שנראה לא אפשרי לאפשרי על ידי יצירת תקן חדש, נורמה התנהגותית. עושים זאת בעזרת חינוך, מודלים התנהגותיים חדשים, מאבקים חברתיים שמעוררים לחץ חברתי קולני, גיוס העיתונות והמדיה, יצירת חוקים חדשים וגם הצהרות של אנשים “נחשבים” שיש להם השפעה מסוימת. במילים אחרות יוצרים דעת קהל שנסחפת לכיוון חדש. מכנים זאת לפעמים בלעג (לא מוצדק לדעתי) כ”פוליטיקלי קורקט”. אולי זו צביעות, אולי זה סוג של העמדת פנים, אולי זו ברירת מחדל, אבל כול זה עדיף על ייאוש וחוסר אונים.

ההתמודדות מהפן השני היא זו האישית, בינינו לבין עצמנו. להשקיע מחשבה לפני שאנו פועלים אוטומאטית. לגייס מנה של אמפתיה כדי להיכנס לעורו של זולתנו לפני שאנו שמים אותו במקום נחות. לזכור שזה יכול כל רגע גם לקרות לנו. להזכיר לעצמנו שוב ושוב שאפליה, הדרה, גזענות פוגעים בנו, מורידים אותנו, הופכים אותנו לאנשי “עדר” שאינם קשובים לקול הפנימי, לאותה “רוח האדם” שהופכת את חיינו לראויים ומשמעותיים.

עוד מהבלוג של ד''ר רבקה נרדי

על מריבות והתפיסויות מאת ד"ר רבקה נרדי*

על מריבות והתפיסויות מאת ד"ר רבקה נרדי* 21/6/2011 לא כל מריבה היא "מריבה רעה". אם השכלנו לשמור על קווים אדומים ונהגנו בהגינות ובכבוד גם בעת וויכוח נוקב – המריבה, הוויכוח, מאפשרים לנו ללמוד עוד משהו על בן/בת זוגנו. אך אם...

תגובות

פורסם לפני 8 years

"חג שמח"

מאת ד"ר רבקה נרדי, 12/4/11 http://www.dialog-nardi.co.il/ בעודי מכנסת את מחשבותיי לקראת כתיבת רשימה זו נזכרתי בשורות שכתבתי בספרי "את לא נראית בכלל" (הדים, 2011) ואיתן בחרתי לפתוח: ”עם התקרב החג מחשבותיי נודדות לחנה. אני דואגת. חנה העדינה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

קצב לא הבין, לא התחרט מאת ד"ר רבקה נרדי

קצב לא הבין, לא התחרט מאת ד"ר רבקה נרדי, 22/3/11 http://www.dialog-nardi.co.il על שבע השנים שנגזרו על קצב שמעתי רק בחדשות שמונה בערב אמש. כל כך הרבה דברו בעניין עד שחשבתי שאולי כבר נאמר הכול וכדאי להניח. ואכן כמעט הנחתי ופני ונפשי היו...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה