הבלוג של ד''ר רבקה נרדי

ישר מהלב

עדכונים:

פוסטים: 81

החל מאוגוסט 2010

14/04/2011

מאת ד”ר רבקה נרדי, 12/4/11

http://www.dialog-nardi.co.il/

בעודי מכנסת את מחשבותיי לקראת כתיבת רשימה זו נזכרתי בשורות שכתבתי בספרי “את לא נראית בכלל” (הדים, 2011) ואיתן בחרתי לפתוח:

”עם התקרב החג מחשבותיי נודדות לחנה. אני דואגת. חנה העדינה חשוכת הילדים, איזה ביטוי אומלל – “חשוכת ילדים”, כלומר שהיא חסרה את הדבר הבסיסי ביותר למהותה. היא לא אמא! ואיך תחגוג אישה שהיא לא “אימא” את חגי ישראל, ועוד חנה “שלי” שמשפחתה אינה “משפחה חמה”. איזה אסון נורא לאישה. אני חושבת על אסונה של חנה בצער וגם בכעס מהול באירוניה. כבר חודשים שלא דיברנו.

ליל הסדר בפתח. כמו כל שנה החג הזה מעיר שדים מתרדמתם. השדים של המשפחה. בעיקר המשפחה “המבוגרת”, זו שילדיה כבר גדולים ולהם משפחות משל עצמם. האם יחגגו איתנו, ההורים המזדקנים, את החג? האם ייאותו לבוא? האם יתחמקו ויעדיפו את המשפחה “שלו” או “שלה”? האם שוב נחגוג בעליבות ואולי אף בבדידות שיש בה אזכור אכזרי למצבנו הקיומי? אימה של ממש.

לאורית שלושה ילדים בוגרים, אם שהיא מתעבת ובן זוג שהיא חיה בנפרד ממנו אך תלויה בו כלכלית. החג הזה מטיל עליה אימה. ואורית, יש לומר מיד, היא אישה אמיצה, מלאת חיים, למרות תלאות החיים האיומות שהיא עוברת בשנים האחרונות. כמו לוליינית בקרקס היא מנתרת מילד לילד כדי לשאול – מה ירצו והאם ירצו לבלות איתה את החג. תשובותיהם מתחמקות. הרי “יש גם אבא”, ו”יש סבתא” ו”עוד לא ברור” ו”נראה”.

אז אצל מי אתם בחג? וכמה סועדים ספרתם שיקשטו את שולחן החג? האם כל הילדים יגיעו כמו בשנה שעברה? לא יכולתי שלא לחשוב על חנה. שנה אחר שנה עולה על כס המשפט המשפחתי-חברתי ויודעת מראש את גזר דינה – “אשמה”. שהרי לא הביאה ילדים לעולם; חנה, שיחסיה עם אמה מעורערים, שיחסיה עם משפחתה מרוחקים, שיחסיה עם בן זוגה שבירים.

לפני דקות אחדות סיימתי שיחה טלפונית חמה עם חברתי הטובה. נושאים רבים בחיינו האישיים והציבוריים מקרבים בינינו. ובכל זאת, לקראת סופה של השיחה “נפלטה” לי שאלה “תמימה” – “היכן אתם חוגגים את החג?” ידעתי שאקבל תשובה “הגונה”, שאין בה סיכונים. לחברתי משפחה גדולה וכל סידור הוא טוב, “בסדר”.

‘האם’, חשבתי אחר כך, ‘זו משמעותו האולטימטיבית של “ליל הסדר”?’ שאז בזמן ההוא מתמצה באופן מוחלט כל מה ש”בסדר” וכל מה ש”אינו בסדר”? כלומר, תמציתו של הסדר החברתי – תמונת המשפחה המלוכדת. תמונה – משאת נפש – שאין רחוקה ממנה במציאות חייהן של משפחות רבות רבות.”

לבמאי סרטים יש דרך קבועה, כל כך צפויה, לספר לנו עד כמה נוראה יכולה להיות בדידותו או בדידותה של גיבור או גיבורת סרטו – הנה הם בערב החג לבד. בדרך כלל הבית שלהם מלוכלך ומוזנח. במקום ארוחת חג הם אוכלים איזו פיצה קרה או “אוכל מוכן” נוטף שומן. בודדים ככלבים עזובים. אולי משום שראיתי יותר מידי סרטים (ואני חובבת סרטים מושבעת) זו המחשבה הראשונה שעולה בי כאשר אני חושבת על חג הפסח העומד בפתח. מה יהיה על כל האנשים שהיו רוצים לזכות, ולו פעם אחת, להתלונן “כמו כולם”, “כמו שצריך”, על מה שכה רבים מאיתנו מתלוננים – “אוף, החגים, שוב לפגוש את המשפחה הלוחצת…”, “שוב לאכול יותר מידי”, “שוב להיות בפקקים שעות”.  מצד שני כמה מתוק יכול להיות לדמיין את הסעודה הטקסית עם כל המאכלים האהובים והילדים המחפשים את האפיקומן… מצד נוסף זה לא כזה נפלא כשמגיעים לשם וכל אחד עם הרגישויות שלו… איזה לחץ… אבל בכל זאת, חג. בחג אסור להיות  לבד. כך לימדו אותי. ואולי אני מדמיינת סרטים שחורים על כל אותם אנשים בודדים. האם יתכן שהם לא סובלים כפי שנדמה לי? אולי הם נהנים מהחופש לאכול מה שבא להם, או אולי כלל לא לאכול, אולי הם  שמחים בחלקם להיות עם עצמם, וביתם המוזנח (?) לא מפריע להם. ואולי אני חושבת כך כי נוח לי. כי אני מרגישה חסרת אונים ואשמה? מצד שני, אם אחזור לרגע לדימויים מהסרטים, האם יתכן שבמאי הסרטים מכוונים לצופים כמוני, שהדימויים הבורגניים שלהם מעוגנים עמוק עמוק במערכת ערכים מרובעת למדי שאומרת – בחג צריך להיות ביחד. בחג צריך לעשות סעודה משפחתית יפה ועשירה במטעמים, בחג צריכים להיות מסובים סביב השולחן מה שיותר אנשים, בחג עלינו להופיע כמשפחה גדולה ומאוחדת – ככה זה אומר שזה טוב. הנה אנחנו, ראו אותנו, אנחנו שייכים למשפחה בריאה ומאושרת.

הלחץ החברתי עובד עלינו כמכבש משומן היטב. מתקיימת תחרות סמויה אצל מי שולחן החג מכיל יותר אורחים. אם אנחנו “רק” חמישה – אוי לנו. אם השנה “הילדים” ובני זוגם יחגגו עם משפחת בן או בת הזוג ולא אצלנו – אוי לנו… נשים מוכנות להרוג את עצמן (אין זו הגזמה) כדי לעמוד בסטנדרטים הללו ולעבוד בפרך כדי להעמיד שולחן חג כהלכתו המכיל את המשפחה העניפה כשהכול מחייכים (לפחות בהתחלה) ומאחלים זה לזה חג שמח וצוהלים ושמחים. יתכן שבסוף הערב הן יתמוטטו מעייפות, יתכן ותהליך ההכנות היה כרוך באינספור וויכוחים עם בן הזוג ובני משפחה אחרים – מי עושה מה, יתכן וההוצאות הכספיות המטורפות שהמשפחה נקלעת אליהן בגין החג מעוררות חרדה עמוקה, יתכן בכלל ובעלת הבית המארחת חולמת להיות הרחק הרחק מכאן… (מחשבה מרדנית מסוכנת שאפילו לא עלתה בדעתה…) אך כלפי חוץ יש להמשיך. את החג הזה לא נוכל לעצור…

ובכל זאת ולמרות הכול רובנו לא נרצה להיות לבד בחגים. אנחנו מפחדים “לצאת מהשורה”.  להיות לבד בחג הוא מצב “אנטי חברתי”…

פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, אנחנו “מתחילים מחדש”. אנחנו זקוקים לסימנים של “נורמליות” – חברותא, ביחד משפחתי, טקסיות  - כדי להרגיש את הבריאה מחדש. אנחנו רוצים להשתייך כדי לחוש מחודשים. ואז באותם ימים של “לפני” – ימים של דריכות – אנחנו מאחלים, אנחנו מתפללים, אנחנו חולמים, אנחנו מתכוונים לעשות הכול, מהיום והלאה, שהכול יהיה יותר טוב:

שנאהב את עצמנו הרבה יותר

שנשמור על בריאותנו באמת, ונאכל בריא

שנשפר את יחסינו עם בני משפחתנו, עם יקירנו

שנחולל את השינוי עליו חלמנו

ואולי אפילו – שנהיה יותר מעורבים בעשייה חברתית למען צדק ושוויון

שנראה את מצוקת האחר, השונה, הזר

שנהיה טובים לאנשים, הרבה יותר טובים

וגם (למרות שנדמה לנו שזה לא ממש תלוי בנו) – שסוף סוף יהיה פה שלום אמיתי, שלום צודק.

בקיצור, אנחנו מפריחים סיסמאות של אהבה ושלום לכל עבר, בכל האמצעים שיש ברשותנו – אלקטרוניים ואחרים. אנחנו מרכזים את כל תפילותינו בברכה המסורתית,

השחוקה מרוב שימוש – “חג שמח”. כלומר, שמעכשיו אולי אולי יהיה פה יותר טוב. יתכן וברכת החג רומזת לנו שאם נהיה מספיק אמיצים לחולל את כל הטוב הזה נזכה לשמחת אמת בחיינו.

אבל אם נחשוב על כך ברצינות נשאל את עצמנו – ולמה שלא נשתדל ככה גם בימי חול שהם רוב ימות השנה, הימים שמהם מורכבים חיינו? הרי מגיע לנו שנהיה שמחים ומתחדשים כל יום. לא כן? ללא מילים גבוהות. בלי מליצות, נאמץ את עשיית הטוב לתוך חיינו הרבה יותר, עשיית טוב שמביאה סיפוק ושמחה – בגלל שכך בחרנו, וגם בגלל הדברים הקטנים והטובים שיש לנו. לא ניתן להם לחמוק.  נטפל בתסכולים, בעלבונות הקטנים ובאכזבות  ללא התלהמות, ללא חרדה. וגם, נאמץ ללבנו, באמת ובתמים, את אלו שיש להם הרבה פחות מאשר לנו.

חג שמח!

עוד מהבלוג של ד''ר רבקה נרדי

על מריבות והתפיסויות מאת ד"ר רבקה נרדי*

על מריבות והתפיסויות מאת ד"ר רבקה נרדי* 21/6/2011 לא כל מריבה היא "מריבה רעה". אם השכלנו לשמור על קווים אדומים ונהגנו בהגינות ובכבוד גם בעת וויכוח נוקב – המריבה, הוויכוח, מאפשרים לנו ללמוד עוד משהו על בן/בת זוגנו. אך אם...

תגובות

פורסם לפני 8 years

קצב לא הבין, לא התחרט מאת ד"ר רבקה נרדי

קצב לא הבין, לא התחרט מאת ד"ר רבקה נרדי, 22/3/11 http://www.dialog-nardi.co.il על שבע השנים שנגזרו על קצב שמעתי רק בחדשות שמונה בערב אמש. כל כך הרבה דברו בעניין עד שחשבתי שאולי כבר נאמר הכול וכדאי להניח. ואכן כמעט הנחתי ופני ונפשי היו...

תגובות

פורסם לפני 9 years

כולנו "יושבי אוהלים" או: על חופש ואחריות בחיינו מאת ד"ר רבקה נרדי

  כולנו "יושבי אוהלים" או: על חופש ואחריות בחיינו מאת ד"ר רבקה נרדי, 26/7/11 בהתחלה לא כל כך שמנו לב, הרי זה התחיל בטפטוף קל ולא הבנו, כי כדרכו של היורה, הגשם הראשון, זה עשוי במהירות להפוך לגשם שוטף. ולכן נדהמנו. ואחר כך שמחנו,...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה