הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

“…. ואני ידעתי שאני חלק מתמונת הסיום. ידעתי שזו התמונה האחת והסיפור של הסוף”

30/10/2015

הלחמניה

הם ישבו שם, חבורה גדולה ועליזה למדי. האחת הוציאה סנדוויצ’ים עם תבית מצרי וחילקה לכולם, השנייה הוציאה נס קפה של עלית, אפילו שחלק מהם רצו קפה שחור, השלישית עברה בין כולם וחילקה מיץ כתום בכוסות פלסטיק וכשגמרה לחלק לחבורה שלה באה אלינו, השתיים עם פרצוף תשעה באב והציעה לנו גם, אבל אנחנו סירבנו בנימוס. מסתבר שיש חיי חברה אלטרנטיביים בחדרי המתנה מחוץ לחדרי הניתוח, וגם בחדרי ההמתנה לטיפול נמרץ והיום, דוקא היום יש תיגבור של אנשים לא קרואים בגלל הפיגוע שהיה בעיר אתמול. 11 פצועים היו, זה עומס משמעותי על חדרי הניתוח ועל חדרי ההמתנה ועל החניה בחוץ. אחותי ואני חיכינו לאות כלשהו מאנשי הצוות. היא מחכה לנס שיעיר את אמא ואני, עד כמה שלא יפה להגיד מחכה לנס שיגאל אותה מייסוריה. לא ככה צריך לגמור את החיים, לא בסבל הרב שמלווה במילים מכובסות אודות “המצב” ואם את מבינה מה עומד מאחוריהן את מבינה ואם לא אז את מקווה לטוב. ואני ידעתי שאני חלק מתמונת הסיום. ידעתי שזו התמונה האחת והסיפור של הסוף.

הגם שאת “תמונה אחת וסיפור” התחלתי לכתוב סמוך לכניסתה של אמא למוסד סיעודי על מנת שיהיה לי אפיק לאוורור, איכשהו נותב הבלוג בין זכרונות עצובים לכאלה ששמחתי לזכור, והנה הגעתי לפוסט המאה שהיה אמור להיות חגיגי, אפילו תכננתי מה יהיה בו ואיך אקשר לפוסטים הרלוונטים, אבל אמא שלי בעיתוי המעולה שלה הפכה אותו לאחר. אחרי התמונה הסוריאליסטית שלמעלה, הובלנו אותה לחדר גדול ומרווח, עתיר כפתורים זוהרים ומצפצפים בטיפול נמרץ, כזה שעוצב באולפנים של סטאר טראק. אם היינו מספרים לה שבכזאת מלכותיות היא תפוס מן העולם, כשכל כך הרבה אנשי צוות עומדים עליה לשרתה, ודאי לא היתה מאמינה, ודאי היתה מסכימה שזו חלופה הולמת לביתה, שהיה אמור להיות לפי התכנונים שלה התפאורה לסצינת המוות שלה ואני הבנתי שהתכנונים שלי קיבלו תפנית.

תמיד ידעתי שאחרי מות אוכל לכתוב הכל. לא יהיה בפני מי לתת את הדין ולא יהיה בפני מי להתבייש ואת פני מי להלבין. הכל אוכל לכתוב, כהוויתם וכסידרם דברים לאמיתם. כי הרי הכל מסודר ומקוטלג בזכרון, כל הארועים שהביאוני עד הלום, ככה וככה למרות הכל. אבל פתאום אחרי שהכל נגמר, אבד הטעם ואני לא כל כך רוצה. לא רואה למה לבוא חשבון עם מי שכבר איננה ומעדיפה להאחז בבדל זכרון שגם אני יכולה לכנותו “חיובי”.

אלא שהשלווה ירדה עלי מהר מאוד אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג, אבל מכוון אחר. בעיקר כי היא כבר לא היתה היא. היא שכל מה שאיפיין אותה היתה נרגנות אין קץ על כל העולם, ובעיקר על שתי בנותיה, הפכה עם השינוי בדיור לאוהבת כל, צוחקת, שמחה, שרה ומוחאת כפיים, משבחת את כל מה שסביבה, לקחה חופש מעצמה. ואני מצאתי את עצמי מחכה לימי הביקור אצל האשה הזרה הזו, החדשה, שלמדתי להכיר וכשניטלה ממנה יכולת השיחה והיא התנהלה במילים שלא קשורות אחת לשניה, עסקתי בניחושים וטפחתי לעצמי על שכם כל פעם שהצלחתי. לא יכולתי לסבול את תנועת היד שלה זו שאמרה לא חשוב ומה זה כבר משנה. הייתי חייבת לצאת משם כל פעם עם תוצאות – היא סיפרה במילים שבורות ואני הבנתי. לימדתי אותה שכשהיא שרה המשפט יותר שלם, היא אמרה רוצה רוצה רוצה ובפעם החמישים הבנתי מה רצונה. זה היה נצחוני הקטן, כי הרי בכל חמישים השנים שקדמו לתקופה הזו לא באמת הבנתי מה היא רוצה. כך הבנתי שהיא מתגעגעת ללחמניה וחמאה ומאז נולד אצלי מדד הלחמניה – כמה מתוכה אכלה מיד כשהגעתי אליה: בימים הטובים שלה סיימה את כולה ובירכה על טוב מזלה, בפעם האחרונה שפגשתי אותה סירבה אפילו לביס קטן.

לפני שבוע וחצי אמא שלי נפטרה. אני מודעת לנוהג שבמעמד זה מספרים רק סיפורים טובים ולי אין כאלה לשלוף מהשרוול. בתמונות המשותפות שלנו אני יכולה לראות בבירור את הרגעים שקדמו להן ואת אלה שבאו אחרי שהצטלמנו מחייכות. אלמלא היתה אמא שלי, הייתי יכולה לספר את סיפורה ההירואי שיש בו שיאים לא מעטים, כאלה שלא יותירו עין יבשה, אבל היות ובתפקידה הראשי כאמי היא היתה דמות אחרת לגמרי, אני מנסה לחפש פיסות חיבור אחרות. עצרתי לרגע את הכתיבה, העמדתי סיר מרק, והריח המתבשל הזכיר לי ששוב ושוב מצאתי עצמי כותבת גם על האוכל שלה וגם על המטבח הקטן והפשוט שהיא עמדה וטרחה בו די הרבה, דרך המאכלים היותר פשוטים אבל גם היותר מורכבים ובדיעבד, כשישבתי מולה בחצר המוסד הסיעודי בו שהתה בשלוש השנים האחרונות וחיפשתי נושאים לשיחה איתה, מלבד הנאתה מהלחמניה וטקס האכלת חתולי החצר, שאלתי אותה על המתכונים ההם. היא מעולם לא ידעה לתת אותם, אבל בעיקר לא אז, כשידעתי שכבר פיספסתי את רכבת המתכונים ואיתם את הטעמים של פעם, בכל המובנים.

______________________________________

אוספת אוצרות – הבלוג המצולם שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

______________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה