הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

מה קרה לנו מאז רצח ראש הממשלה? אם צריך לצמצמם למשפט אחד, אז בעיקר איבדנו את התום, הבושה ואת הסולידריות.

25/10/2015

ככר מלכי ישראל

מה קרה לנו מאז רצח ראש הממשלה? בעיקר איבדנו את התום, הבושה ואת הסולידריות.

אני חוזרת שוב אל הככר הזו לכמה דקות. כמה דקות בהן אני רוצה להתבונן מסביב ולתהות איך אנחנו משתקפים בה היום, עשרים שנה אחרי שנרצח כאן ראש ממשלה.

הרבה שעות צפופות בילינו כאן בככר הזו. הרבה אנשים שחשבו שחשוב להגיע כדי שיספרו אותם, כדי שיודיעו בחדשות שהרבה אנשים כמותם רוצים את אותו הדבר שהשלטון אולי לא רוצה, או פועל בניגוד לו. הצטופפנו בעיקר כי האמנו שעצם ההפגנה תזיז לאלה שנבחרו להובילנו.
זוכרים את הפגנת הארבע-מאות-אלף? הממשלה לא יכלה לעמוד בפני מספר כזה של מפגינים ובסוף תהליך ארוך העבירה את אריאל שרון, מושא ההפגנה ההיא מתפקידו כשר בטחון. ככה יצאנו לעוד ועוד הפגנה כי האמנו שיש מי שמקשיב לנו.

מאז אותו רביעי לנובמבר, היום בו הרגו ראש ממשלה בישראל במטרה להפסיק תהליך בו החל, איבדנו את זה. לא בבת אחת. לא מייד. לאט לאט איבדנו את האמון בשלטון החוק, את האמון שאלה המנהיגים אותנו , יפעלו לטובתנו, איבדנו את הסולידריות שהיא אבן יסוד להיות מדינה, לאט לאט הזדחל היאוש ותפס כל חלקה טובה.

אני זוכרת אותנו יושבים במסעדה בשבת בצהריים, הימים הם ימי האינתיפדה הראשונה. לידנו יושב זוג צעיר, הוא נראה חייל בחופשה, קורא למלצר ומדבר אליו באדנות יתרה שצרמה לי לאוזן, נורא. אמרתי לבנזוגי, שאיש צעיר כזה שבששת ימי העבודה שלו נדרש לשבור ידיים ורגליים לאנשים אחרים, לא יכול להיות איש ישר בשבת. ה”עבודה” הזו שלו ודאי מחלחלת לו לנשמה ומתנחלת שם גם בשבת.

ימי אוסלו הפיחו בי תקווה. הבנתי בבת אחת שאפשר גם אחרת, שלא חייבים לייצר עוד ועוד אנשים עם נשמה מקולקלת כמו אותו חייל שראיתי באותה שבת במסעדה. שיכולה להיווצר מציאות אחרת בה יש לאנשים יותר כבוד זה אל זה גם אם הם שונים האחד מהשני. שאפשר לישב סכסוכים על ידי שיחות וויתורים הדדיים, בעיקר כאלה שנעשים לא על ידי מנהיגים נבחרים. היתה לי תקווה שילדי שהיו אז עוד רכים בגילם, לא יגדלו ויהיו כמו אותו חייל. והיא נגוזה בבת אחת ברביעי בנובמבר. בעיקר כי מאז אף אחד לא משוחח, אין לאנשים טיפת סובלנות לדעות זולתם, ומאז אנשים מתעמרים הרבה יותר באחרים – אז הם נענו לפקודה ושברו עצמות, היום הם עונים לפקודות ו”מנטרלים” ללא משפט ו”מחסלים סיכול ממוקד” ו”מרגישים מכה קלה בכנף” ולא נחים אפילו בשבת.

הרבה שנים לא חזרתי לככר מלכי ישראל שהפכה לככר רבין, ע”ש ראש הממשלה שנרצח בה, בטח לא על מנת להפגין. כי היה לי ברור שאין איש אשר מקשיב. אין איש אשר מספרים גדולים של אנשים מצטופפים בככר העיר הגדולה וקוראים לשינוי, יגרמו לו להרהר שנית, לסור מדרכו שאינה דרכי. הפעם היחידה שעוד חשבתי שיש תקווה כלשהי לשינוי, להליכה לדרך חדשה, ישרה יותר ומושחתת פחות, היתה בקיץ 2011, עם עוד הרבה מאוד אנשים כשההפגנה הגדולה ביותר עברה במספרה את הפגנת הארבע מאות אלף המיתולוגית, אבל גם התמימות הזו אבדה, טבעה בים של שחיתות. “פוטין היה פותר את הבעיה אחת ושתיים” שמעתי מישהי בסופר, בשבוע הזה מרובה הפיגועים – כמיהה כזו לדיקטטור היא לא משהו נדיר כמו פעם, בייחוד על רקע חוסר ההבנה הטוטאלי ברחוב, של מהי דמוקרטיה.

מי שצריך הוכחה לאוזלת כוחה של המדינה, לחוסר הסולידריות בין האנשים, צריך רק לצאת לכבישי הארץ: תראו את העוקפים מימין, את הנוסעים רוורס בכביש מהיר, את החותכים ימינה ושמאלה, עוברים פסים לבנים וגונבים רמזור אדום, צופרים לרוכבי אופניים במקרה הטוב, במקרה הרע פשוט מורידים אותם מהכביש – איש הישר בעיניו יעשה. אין שלטון חוק. התחושה היא שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו גם בכל אותם תחומים בהם זה תפקידה של המדינה: רפואה, בטחון, חינוך וזיקנה. כי המדינה בחוקיה, בעשרים השנים האחרונות, שכחה שהיא כאן כדי ליצור מרחב מחיה מאפשר ונוח לאזרחיה. ולמען הסר ספק – “המדינה”, היא לא יצור גדול ומאיים, אלא ארגון המורכב מאנשים שבחרו לחיות בה.

______________________________________

אוספת אוצרות – הבלוג המצולם שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

______________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה