הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

“דוּאֶה זוּפֶּה” ביקשתי כשאני עוצרת את נגינת מילותיו הבלתי מובנות כשהוא מונה את סוגי המרקים, במרק שאת טיבו כלל לא הבנתי ומאותו רגע הפלגתי בדמיון אל הבלתי נודע. הוא עזב את שולחננו בברכה כלשהי וכעבור דקות ארוכות בהן התענגנו על לחם מעשה כשפים הגיעו שתי צלחות בייתיות, מונחות על שתי צלחות להידור, כולן שאריות פליטה של סטים זרים זה לזה, נושאות עליהן נוזל בלתי מזוהה.

03/05/2013

“דוּאֶה זוּפֶּה” ביקשתי כשאני עוצרת את נגינת מילותיו הבלתי מובנות כשהוא מונה את סוגי המרקים, במרק שאת טיבו כלל לא הבנתי ומאותו רגע הפלגתי בדמיון אל הבלתי נודע. הוא עזב את שולחננו בברכה כלשהי וכעבור דקות ארוכות בהן התענגנו על לחם מעשה כשפים הגיעו שתי צלחות בייתיות, מונחות על שתי צלחות להידור, כולן שאריות פליטה של סטים זרים זה לזה, נושאות עליהן נוזל בלתי מזוהה.
טעים לכם? הוא שואל באיטלקית מהולה בתנועות ידיים המתקרבות לפה המדגים תנועות לעיסה? אמא שלי עשתה, אני מבינה מהמילים שהוא אומר, שהן דומות כל כך למילים אחרות בשפה אחרת שאני מכירה, ופתאום, המרק חסר הצורה, הפשוט למראה, קיבל טעמים אחרים לחלוטין של זכרונות ממקומות אחרים שהאמא של האיש עם הזרועות המנופפות באוויר עם כל מילה שלו, בטח לא היתה בהם מעולם, וספק אם אני הייתי או חלמתי.

אוכל, ידוע שהוא מקרב בין אנשים באופן הכי נעים. בייחוד במקומות כאלה, כמו המסעדה ברחוב הצדדי הזה שבקושי הואר בססטרי-לבנטה שעל החוף הליגורי באיטליה. הכל אנחנו עושים לבד, אומר לי האיש, שלא ברור אם הוא המלצר או הבעלים ומנסה למזוג לי עוד שמן זית מעשה ידיו לצלחת המלאה ממילא ואני מסרבת בנימוס.

כשהכנתי את הטיול הזה, קראתי ש”תנועת האוכל האיטי”, ששמה לה למטרה להשתמש אך ורק במוצרים מקומיים התחילה כאן, בליגוריה, כמחאה על האוכל המהיר המתפשט בעולם עד שאם תעצמי עינייך, לא תדעי אם את אוכלת בפריז או בתל אביב, הרי הטעם אותו הטעם וההגשה אותה הגשה והעיצוב גם הוא זהה. הסיבה היחידה עבורי לאכול במקדונלד שליד הבית היא אולי הבזק של חלקיק שניה בו אחוש קפיצה קטנה לחו”ל, מיד אחר כך, אלעס “עם פה לא שלי” כך היתה אמא שלי מכנה את סגנון חסר החשק לאכילה, אוכל איטי אומר שימוש במוצרים מקומיים בלבד, בבישול מסורתי, נאמן למקורות. כך התענגתי על כל גרגר חומוס ליגורי שצף במרק שלי שאין בינו ובין החומוס הישראלי דבר, או על כל שן שום, אחד מיני רבים שליווה את הפסטה מעשי ידי המאמא ששחו בשמן זית משובח, עבודת יד, או העוגיות האלו, בגודל אגוז ממולאות בקרמים בטעמים שונים שאת שמן שכחתי, או אפילו סתם ענבים – אובי – מאחד השווקים שהיה להם טעם שלא דומה לשום דבר מוכר אחר.

בפונדק בו התגוררנו כעבור יומיים בפאתי לה ספציה, שוכנת אחת המסעדות הטובות ביותר באזור, כך כתוב, פגשתי אשה מדהימה, בעלת הבית, שלא היססה לצחוק קצת על חשבוני, יחד עם דוברי האיטלקית האחרים בשולחנות הסמוכים, וכשלא הבנתי אותה כשהסבירה באיטלקית צחה מה היא מנת היום. על ארבע היא ירדה, במרכז המסעדה עתיקת היומין שלה כדי להדגים לי תנועות של ארנב ועם שתי אצבעות מורמות באוויר הסבירה לי כמה ימים הוא כבר בר מינן בתנור. ואיך אני אוכל להדגים את טעמו המופלא של התבשיל הזה???? אפילו המצלמה רעדה כשניסתה לצלם עצמאית את המחזה, אז לי נותרה מזכרת מטושטשת מהארוע כדי לשכנע אותי שאכן התקיים.

אין לי מתכון לסוף כמו שמקובל, אבל יש לי טיפ:

את המרק שלכם בשלו על אש קטנה לפחות שעתיים, המרכיב הכי חשוב הוא טיפת אהבה לכל מי שעתיד לאכול אותו – האהבה מתגברת ככל שריח התבשיל ממלא את הבית.

________________________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

    עוד מהבלוג של Rivka Kofler

    תצוגה מקדימה

    לתת להן כח

    רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

    תצוגה מקדימה

    נוכח עוגות פריז

    לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

    תגובות

    פורסם לפני 6 years
    תצוגה מקדימה

    אגם הצללים

    פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

    תגובות

    טופ 20 - בלוגי אוכל

    מתחברים לסלונה

    הכתבות הנקראות ביותר

    אסור לפספס

    בחזרה למעלה