הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

יש לנו ערמות של תמונות מהטיולים של חמי, בעיקר שיקופיות, כל שנה עמד ליד בית מס’ 12 להצטלם ליד המספר, השריד היחיד של הבית.

12/12/2014

 

בית מס 12

וינה בשבילי היא סיפור של בית. וינה בשבילי היא הקרנת שיקופיות כל שבת. וינה, כמו גם חלקים נוספים של אוסטריה.

חמי היה איש יפה תואר, חכם ובעל לב רחב ואהב את וינה עיר הולדתו אהבת נפש. הוא היה בן שמונה עשרה וחודש כשאוסטריה סופחה לרייך. כעבור שלושה חודשים עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו ואמו והחל במסע ארוך שבסופו הגיע לפלשתינה, כשהוא נושא עמו את תעודות גמר בית הספר התיכון הטכני, ועליה צלב קרס. על התעודה שבידנו כתוב: דת – ישראלי. מתגעגע להוריו האהובים שהשאיר שם, ויוצא מגדרו משמחה כשהגיעו אף הם, דקה לפני שנסגרו השערים, שם.

אני חושבת עליו בימים ההם במונחים של ילד, הרי בן שמונה עשרה שעוזב ככה הכל שלא מרצונו, חייב שיתגעגע כל חייו למקום שעירסל אותו, למקום שהיה עד לבגרותו, להישגיו ולאהבותיו. ואכן הוא נסע אליה כל אימת שיכול היה, גם בתקופות שלא נסעו מכאן לחו”ל, וכששב, היו באמתחתו כמה מזכרות קטנות שיאריכו עבורו את ההנאה מהזכרונות גם בבית, כאן.
היה לו מסלול קבוע שהיה הגרעין לטיוליו – הבית בו גדל בוינה, נהרס במלחמה, ונבנה מחדש מאוחר יותר, בית הספר בו למד, ומקום הנופש אליו היו נוסעים יחד, כל הכתה. לפני עשרים ושבע וחצי שנים לקה בליבו באמצע טיול כזה, ונפטר בנופים שכל כך אהב. יש לנו ערמות של תמונות מהטיולים האלה, בעיקר שיקופיות, כל שנה עמד ליד בית מס’ 12 להצטלם ליד המספר, השריד היחיד של הבית.

זמן קצר אחרי מותו, נסענו לטיול המשפחתי הראשון שלנו, עם הילדים הקטנים, בעקבותיו. תחנה אחר תחנה, מבלי שממש היו לנו כתובות. המכונית כאילו נסעה מאליה, הובילה אותנו שוב ושוב לשמות מקומות מוכרים, וכך הגענו למלון בו נפטר בגמונדן. בעל המלון זכר כמובן. וינה שסגרה אז את הטיול ההוא היתה עייפה בערך כמוני, אחרי הטיול הארוך, נשרכתי אחרי ילדי העייפים גם הם או שסחבתי אותם ממש על הידיים. לא במיוחד אהבתי אותה ולא במיוחד התאוויתי לחזור אליה. “אולי כשנהיה זקנים מספיק”, אמרנו אחד לשניה. כנראה שהבשיל הרגע. נסענו לחגוג לבנזוגי יומולדת מאוד עגול.

וינה היתה מקושטת לקראת כריסטמס, כמעט בכל רחובותיה דלקו הנורות. יפה וינה. הנה כאן הפסל של מאריה תרזה המאגדת סביבה אמנים ומדענים ומתחתיה עומד חמי בתמונה ומחזיק את הכובע לבל יעוף ברוח. הנה כאן המסעדה שבה אכל שווין-האקסה אגדי, לא יאומן, אותה מסעדה עדיין קיימת. מה חבל שאין בה שני מקומות עבורנו לארוחת צהריים, הנה הרינג לרגלי הפרלמנט, בדיוק כמו בסרט 8 מ”מ, האנשים לבושים כמעט באותן חליפות, רק דגמי המכוניות הנוסעות התחלפו.

אך שום דבר בה לא ריגש אותנו כמו הביקור בבית מס’ 12. כבר מרחוק זיהה בנזוגי את הגינה, את הבית. מראה העצים עבי הגזע והעירומים ללא עלים, בגינה שממול מאוד ריגש אותי. משהו בהם אמר לי שהם ודאי היו כאן כבר אז, ודאי ראו אותו גדל, יוצא מהדלת הזו לבוש מוקפד ומסודר ונכנס אליה בסער אחרי יום מלא חוויות. ודאי ישב כאן בצילם בערב קיץ עם אמו על אחד הספסלים, הקודמים ודאי הקודמים, כי אלה החדשים שאני רואה, עומדים ומחליפים את הספסלים שכנראה נעלמו יחד עם הבניין המקורי.

התמונה נשלפת מאליה מתוך הסמרטפון. הוא עומד כאן בחזית ביתו לפני 44 שנים, בטיול של אבא ובן מתבגר – בנזוגי, והוא זה שצילם אותו, את חמי בפוזה הקבועה. אין ספק שהטיול היום הוא סגירת מעגל. הבאנו אותו לכאן, לביתו, אולי בפעם האחרונה.

_________________________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

קצת תמונות מוינה המוארת

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

 

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה