הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

בעקבות קריאת “הברלינאי האחרון” של יורם קניוק, הרהורים על ברלין שאני אוהבת בשם החופש ובשם הנורמליות.

22/10/2014

IMG_5384

באותו לילה נשארנו ערים ומרותקים למסך הטלוויזיה, כל עוד שידרו בלופ עוד ועוד תמונות של אנשים משני צידי החומה שפירקו אותה בידיהם ועם אתים קטנים כאלה, שנועדו לעבודה בגינה, המונים קפצו מעל הפרצות שנתהוו בה, ורצו אל מעבר לטווח קליטת המצלמה. השמחה שלנו היתה גדולה, מהולה בתמהון על הקלות הזו של פרוק חומת ברלין, ואם זה כל כך קל אז למה לא עשו זאת קודם. עם אור ראשון, הערתי את בכורתי שהיתה אז בת חמש, וסיפרתי לה שהיא מתעוררת זה עתה לעידן חדש. לא יהיו עוד מלחמות, אמרתי לה, אין יותר סיבה. החומה נפלה.

מה רבה היתה הנאיביות שלי, הבנתי כעבור כמה שעות, עת ליוויתי אותה לגן והגננת המבוגרת מיאנה להתלהב, היא הוכיחה אותי על שמחתי, ואמרה שזה יום עצוב כי הנה עוד רגע הגרמנים (כאן הופיעה קללה) יתחזקו וישתלטו שוב על העולם.

הכל תלוי הקשר בברלין.

ברלין מאז הפכה לעיר הכי קוסמופוליטית שיש. צעירי כל העולם נוהרים אליה, בין אם לסוף שבוע ארוך של מסיבות פרועות ובין אם לשהייה ארוכת טווח, שהיא זולה למחיה, הכי זולה כנראה בעולם המערבי, אבל גם הכי מעניינת, כי כולם שם.

קשה לי להסביר את חידת ברלין עבורי, אף עיר בה ביקרתי לא עוררה אצלי כל כך הרבה אמוציות, מוצאת את עצמי קוראת עוד ספר ועוד אחד, עד שמזהה אובססיביות ואומרת לעצמי: די! אלא שאני אוהבת את ברלין בשם הנורמליות, אני אוהבת את ברלין בשם החופש, אני אוהבת את קצב החיים כפי שאני פגשתי בביקורים השונים, אני אוהבת את שווקי הפשפשים האמיתיים שהמוצרים בהם לא מגיעים מסין, שאני יכולה לגלות בהם חפצים שפעם שימשו אותנו כאן בארץ, בתקופה שכולם היו שווים כי לכולם לא היה כלום, אני אוהבת את התעוזה באמנות שלה, אני אוהבת את הרחובות שלה, גם את אלה המכוערים.

קשה לי כל כך להסביר את המשיכה שלי לציורי הקיר, אלה הענקיים ואלה המזעריים, אלה שהמרדנות ניבטת מהם, אלה שגרמו אולי לאותו לילה להיות, קשה לי להסביר את התחושות המעורבות שחשתי נוכח הסקווטים שמצד אחד זעקו את מראות המלחמה ההיא ומצד שני את רוח החופש האמיתי, העכשווי, קשה לי להסביר את התחושות נוכח אינספור האנדרטאות בעיר, שמטרתן להזכיר לכל הדיירים החדשים: “פה היתה שואה”, כי מקריאה אובססיבית בספרי הסטוריה אני יודעת שרבים המקומות באירופה בהם התרחשו זוועות גדולות אף מאלה שהתרחשו כאן, ואין להן שם זכר ציבורי. קשה לי להסביר את תחושת השותפות שלי בביקורים במוזיאונים ובגלריות הרבים, חלקם בבנינים אולטרא-מודרניים וחלקם בבניינים נאו-קלאסיים שהיו חביבים על המשטר האפל, ובהם יצירות של “כאן ועכשיו”, וכל מה שעולה בי זו התחושה של “הנה אני נוגעת באמנות בעת התהוותה”, משל היתה פריז של שנות ה-20 במאה הקודמת. ואיך אסביר שבפעם הראשונה שהגענו לברלין, אל השדירה המפורסמת ביותר – האונטר דן לינדן, הרגשתי בבית כאילו כל חיי הייתי שם, והבנתי ששדירות רוטשילד וח”ן והאחרות של תל אביב הן בדיוק השדירה הזו, ואיך פעם אחרי פעם כשהגעתי לעיר, נמשכתי אליה כמו פרפר לצוף. ועמדתי ושאלתי שאלות קשות, שלא תמיד יכולתי או רציתי לענות עליהן.

קשה לי להסביר את תחושותי נוכח תמונת שחור לבן המוצגת בתחנת ה-U bahn החדשה, ובה אשה מכופפת, קוטפת ירקות מהשטח שליד שער ברנדנבורג, דקה אחרי שהמלחמה נגמרה והרס רב מסביב, ואני יודעת בפנים שגם האשה הזו היתה מסכנה.

קשה לי להסביר את המראות שאני רואה כשאני עומדת בפוטסדאמרפלאץ, ובמקום לראות את הבניינים המודרניים היפייפים, שהייחוד שלהם שנבנו מהר בארכיטקטורה יוצאת דופן, מיד אחרי נפילת אותה חומה, רגע לפני שיגבילו אותם בהגבלי בנייה כלשהם, ואני רואה את הככר הזו רק כפי שצויירה בציוריו של  אריך קירשנר – עוד ועוד הוא צייר את אותה ככר עם אותן נשים מאופרות בכבדות, שאיכלסו אותה אז, ואני מצלמת את המודרני אבל רואה את הקלאסי. קשה לי להסביר, בעיקר כי אני תוצר של תקופת המלחמה הקרה ואני אמורה לראות בברלין זו את הרוע והעוול, ואני לא.

ואת כל מה שקשה לי כל כך להסביר, הניח שחור על גבי לבן יורם קניוק בספר שלו “הברלינאי האחרון”, ואני – קראתי ודמעתי, ולא הנחתי מידי עד שסיימתי, הוא שואל בין היתר את השאלה הקשה מכל – האם הפכה גרמניה לאחרת? ואני לא בטוחה שהבנתי את התשובה עד תום. הוא שואל איך קורה שיהודים חוזרים לגרמניה ומקבל כמה סוגי תשובות, מעניינות וטורדות כאחד, הוא מצביע על המשיכה לעיר ועל שונותה הרבה היום, מברלין של לפני המלחמה ומזו שלפני נפילת החומה, והוא שואל יותר ממה שהוא מסביר, אבל השאלות הן הטורדות, הן גורמות למחשבה שניה ושלישית, ואין ספק שהביקור הבא שלי בעיר יהיה טעון בהן.

_____________________________________________

סיפור טיול חורפי שלי לברלין, וסיפור טיול אביבי שלי לברלין

_________________________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה