הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

“גדר חיה” של דורית רביניאן הוא סיפור עשיר בתיאורים הכתובים ביד אמנית. לי, יש סכסוך פנימי עם הסיפור.

29/08/2014

 

חומה

תמונת התקריב הזו, של החומה ההולכת ונבנית סביב כביש גישה מהמזרח לירושלים, מחכה כמעט 4 שנים שיסופר הסיפור שלה. עתה משקראתי את ספרה של דורית רביניאן “גדר חיה”, הקשר נראה לי ברור ומובן מאליו.

אני נהנית מעצם יכולת הקריאה שלי, אין כמו משקפי קריאה שניתנו לי במתנה כדי לשמח אותי על חידוש התחביב שלי, אחד האהובים, לצלול לתוך הדמיון של הספר שאני אוחזת בידי, ולהפליג עם התיאורים ללא מאמץ בלי לחשוב על התנוחה המתאימה שבה העין ממצמצת כדי לראות.

אפילו המזימה של הגיבורה צולחת בידיה, ואני מתאהבת בניו יורק בה היא מובילה אותי דרך רחובותיה וממש הולכת איתה דרכם, עומדת לצידה כשעייפו רגליה עת ביקשה להפסיק ללכת. וכשהיא מתארת עבורי את תחנת הרכבת, באחת הסצינות הכי לא נעימות בספר, אני נודדת בדמיוני לתחנות דומות בברלין, כדי להמתיק את התיאור, כי בשלב הזה אני כבר מחוברת חזק לגיבורה שלי – ליאת הישראלית  החיה בניו יורק ומתאהבת בחילמי הפלשתינאי, מרימה גבה של הפתעה כשגם היא מזמנת את ברלין אל תוך הסיפור, ואני תוהה ביני לביני תוך כדי קריאה איך לעזאזל אתאר את תחושותי כשאכתוב ביקורת על הספר – אלה מאוד מעורבות. מאוד מסוכסכות בינן לבין עצמן, אולי כמו הגיבורה עצמה. סיפור כזה, ציפיתי שילך למחוזות אחרים, שיזמן תמונות פחות צפויות מראש של ויכוחים על גבולות 67 וגירוש 48.

תיאוריה של רביניאן ארוכים, מרחיקים מהסיפור עצמו, לעיתים אני רוצה לדלג עליהם, אבל נהנית מהמילים שאני מלטפת יחד עם קרני השמש שאני מניחה להן להכנס אל חדרי, מתענגת על דימויי מזג האוויר בסיפור המחברים בינו לבינה וביני לבינם, על דימויי רגבי העפר והצמחים הנשתלים בהם, על תיאורי הרחובות והדרכים, על זכרון עמום של מכתב ומעטפה במייל של פעם, ובכל זאת, הכמיהה לשוב אל דפי הספר עם כל הפסקת קריאה לא תמיד שם. הקריאה שלי ב”גדר חיה” זורמת אך גם מסוכסכת.

והסיפור עצמו, מעניין בגלל בחירת הדמויות: היא, ישראלית ממוצעת המדקלמת את הקלישאות הרגילות בעניין הסכסוך הישראלי פלשתיני, הוא – יפה תואר בעיניה, צייר אמן שלמד את אמנותו בעירק ובניו יורק, הוא בעיקר חולמני, כמו הילד שהוא מצייר באינספור ציורים. לא צפוי שיתאהבו, ובכל זאת הקורות אותם – גלוי וידוע מלכתחילה, נגוע מדי בקונספציות מוכרות וידועות של הרוב הגדול של האנשים. ברור מלכתחילה שליאת תדחה את חילמי (בכוונה בחרה לו הסופרת שם שנשמע כמו חלום) רק בגלל ערביותו, אפילו שמנסה בהתחלה לספר לו על קירבתה ל”ערבים” כאילו כל ישותו היא בערביותו.

הסופרת מתארת עד מחצית הספר יחסים בין בני זוג שהיו יכולים להתקיים בין כל בני זוג באשר הם – אהבה גדולה בהתחלה, סקס לוהט שמתעלם מכל הסובב אותם והדעיכה האיטית עם ההתרגלות – כמו כל זוג, אלא שהדרמה מופקת כאן מתאריך התפוגה הידוע מראש, מהבושה שלה באהבתה לערבי פלשתינאי, מלהט הבשרים על אף ולמרות הכל, מחוסר היכולת שלה לספר עליו למשפחתה. לאורך כל הסיפור יש כאילו הוכחות לזה שהוא בחור טוב ושהוא מיטיב עמה, שהוא לא דומה לבחורים ערבים אחרים “שמכים את נשותיהם עד שהן נשארות ללא שיניים” ולמרות זאת האהבה לא תגבר כאן על הכל, היא תיכנע לבנאליות.

כן, ברור לגמרי שאנשים מתרבויות שונות מתקשים לקיים קשר רציף לאורך זמן, ובודאי להתאהב, בעיקר אם התרבויות שלהם מסוכסכות סכסוך עקוב מדם, אבל ליאת וחילמי לא שונים מאוד זה מזו, יש להם אפילו זכרונות ילדות משיקים, יש להם מילים משותפות, אפילו אם הוא צוחק לדרך הגייתה אותן, וליאת אפילו מתנהגת לעיתים כמו אימו – אבל היא אוהבת אותו כל עוד הוא לא דומה חיצונית לאביו, כמו בתמונה שחילמי צייר, היא בוכה את דמותו המתבגרת בדמיונה.

ככל שניסתה הסופרת להגביה את החומה החוצה ביניהם כן הצליחה להראות שהיא כמעט ולא קיימת. כל הסיפור מתפתל למעשה כאותה חומה ההולכת ונבנית בין בית אמו ברמאללה לבית הוריה בתל אביב, מתגבהת ומנמיכה לפי להט הויכוחים הפוליטיים שמגדירים את המרחב הציבורי שלהם, עת היא מתביישת בו, במהותו ובקשר שלה איתו. ליאת לעולם תקים את הגדר הזו בינהם בעוד שחילמי מפוייס, רחוק מזה בעיקר בשתיקותיו, יעלב, אבל לעולם לא יביע את דעתו ורק ימשיך לחלום. הם אולי חיים בניו יורק הרחוקה, רחוק מעין עוינת שעשויה לגלות אותם ואת הקשר הרומנטי ביניהם, אבל הסכסוך הפוליטי מגדיר אותם כבני זוג יותר מאשר צחצוח השיניים המשותף המגלה להם שהורגלו בילדותם להתנהגות דומה, הסכסוך הפוליטי מפחיד את העתיד שלה, היא מופתעת לגלות כמה קרובים ראמללה וחברון למגדלי עזריאלי כשהיא מתבוננת שוב ושוב בצילומי מרוואן, אחיו של חילמי בעוד שחילמי מזמן נטוע בעולם אחר, יותר קוסמופוליטי – אמנם הוא קשור בקשרים עבותים למשפחתו אבל מקיים קשרים עמוקים יותר עם חלומותיו.

החלק האחרון בסיפור שמתאר את הקיץ, ועשיר בתיאורים פאסטורליים, היה החלק היותר אהוב עלי. עם זאת, לא אהבתי את הסוף הקל מדי, זה שפותר את כולם מהצורך להתעמת עם החיים האמיתיים שהיו יכולים להיות להם אילו החליטו שהאהבה היא מעל לכל, כפי שג’וי חברתה של ליאת מנסה להגיד לה.

נשארתי מסוכסכת עם עצמי גם בסוף הסיפור. לא ידעתי להחליט מה גבר על מה? אהבתי לשפעת התיאורים היפים שנכתבו ביד אמנית או אי אהבתי את הסיפור שיכול היה להיות יותר אופטימי. הסוף הזה חסר תקווה, מייאש כמו הקיץ הזה, הנוכחי, בחיים האמיתיים שלנו.

________________________________

אוספת אוצרות – מוזמנים לבלוג המצולם שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

 

 

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה