הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

את מי אנחנו סופרים במספרים האלה שמתפרסמים כל יום? את אלה שיש להם פצע נראה לעין? את הוריהם המסכנים? והאחים? והאלמנות? ומה עם בנות הזוג או בני הזוג?

01/08/2014

בת זוגו

ארץ משוגעת אוכלת יושביה. כמה הם נפגעי המלחמה? כל המלחמות? את מי אנחנו סופרים במספרים האלה שמתפרסמים כל יום? את אלה שיש להם פצע נראה לעין? את הוריהם המסכנים? והאחים? והאלמנות? ומה עם בנות הזוג או בני הזוג?

הכרתי אותה הרבה אחרי שהוא מת. האמת היא שאני לא זוכרת מה היו בדיוק נסיבות מותו, אלא שהוא היה חייל במותו. היא היתה בת זוגו. זו שנשארת שקופה לגמרי אחרי מות. זו שאין אף ארגון שמתייחס אליה ודואג לה, זו שאין אף חוליה הנוקשת על דלתה להודיע לה, זו שאין לה תואר רשמי כי היא היתה “רק” בת זוגו. העובדה שלא התחתנו היא הקובעת.

הכרתי אותה כשהיא כבר אמא לשני ילדים, נשואה לאיש יפה, מבחוץ ומבפנים, שאהב אותה מאוד. כולם ראו. והיא? רק דיברה על ההוא, שאיננו, אהבת חייה. סיפרה לי את סיפור אהבתה מיד לאחר שהצגנו עצמנו זו בפני זו, ואני ביני לביני תהיתי אם זו הכרות מספקת לאינטימיות כזו. אחר כך הבנתי שכך היא נוהגת עם כולם. שכך היא מגדירה עצמה.

היתה לה גם אהבה גדולה לחפצים. הם היו מסודרים יפה בביתה החם והיפה. הרבה הרבה חפצים ומזכרות, לעטר את חום ליבה ואת שפיות ביתה, לכל אחד מהם זכרון מיוחד. אהבתי להביט עליה כשהיא מנגבת מהם את האבק ומספרת את סיפורם. אהבתי להקשיב.

הימים הכי שמחים שלה, בהם היא זהרה, היו הימים בהם חזרה מהביקור השבועי אצל הוריו. “הבאתי להם את הנכדים” אמרה. פעם הייתי גסת רוח מדי, הערתי שהם לא הנכדים שלהם, הרי יש להם סבא וסבתא של ממש. היא לא נעלבה, כנראה לא הייתי הראשונה להעיר, אמרה שאלמלא המוות המיותר ההוא שקטע את תוכניות החיים ודאי היו נישאים, ודאי היו  נולדים הילדים – האלה, שיכולים היו להיות הנכדים שלהם. שהילדים צריכים להכיר את העובדות. בשבילה הוא ימשיך להיות, תמיד.

בודאי לא הייתי שונה מאוד בתגובותי משאר מכריה, לא ידעתי להכיל את הצער העמוק, את הפגיעה המשמעותית ארוכת הטווח, לא ידעתי להגיד מילה מתאימה. כל החברה לא ידעה, ואני מניחה שלא יודעת גם היום כיצד לתמוך. ההנחה הבסיסית היא שהן צעירות, וכל החיים לפניהן.
אני, צופה באינטנסיביות שיכולה לשגע כל אדם נורמלי, במלל האינסופי בטלוויזיה, בכניסה הגסה לאינטימיות של אנשים שזה אך שמענו את שם אהובם, החלל הטרי, אני צופה בעוד בחורה צעירה שהיא קורבן של המלחמה הנוכחית, שלא עושה רושם שהולכת להגמר, אומרת מול מצלמת הטלוויזיה, שתישא עימה את דמותו של אהובה המת כל חייה, ודמותה של הראשונה צפה ועולה פעם נוספת.

________________________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה