הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

תוכנית משרד החינוך ללימוד דרדקים תורת העמידה בצפירה של יום השואה, אבל מבלי לצפות מהם לעמוד לכל אורכה או לבטא עצבות, גרמה לי לכתוב חלק קטן ממה שיש לי להגיד בנושא

26/04/2014

אנדרטת השואה

כשהייתי ילדה קטנה, הורי חזרו באזני על המשפט שהם “יעשו הכל כדי שלא נחווה אף פעם שום  דבר הדומה למה שעברו בשנות המלחמה ההיא”. הם לא איפשרו לנו לרעוב אפילו דקה, הם לא איפשרו לנו לחוש קור אפילו שמחוץ לדירה המחוממת המעלות אף פעם לא ירדו מתחת ל10 מעלות צלסיוס. הם, שניהם שורדי שואה, לא הבחינו שכל אחד מהם בדרכו – אבי בשתיקתו הארוכה ואמי בתאורי ייתר גרמו לכך שלא יהיה ולו יום יחיד אחד בו אותה שואה לא תהיה נוכחת בבית. סבא וסבתא שלי הנרצחים ניבטו מתמונות בחדר השינה, שמו של האח הבכור של אמי, פסח, שלא נודע מה עלה בגורלו הוזכר כמעט עם כל מטעם שבושל שלא לומר ולספר על העצבות בחג שקרוי כשמו, גובלנים עדינים קישטו את קירות הבית, מעשה ידיהן המוכשרות של דודות אבי שנשארו באושוויץ, כל אימת שאמי קראה בשמי תהיתי  אם היא מתכוונת בעצם לקרוא לאחותה האהובה, כל פעם שיצירותיו של קלמן נוגנו על הפטיפון הוזכר שמו של מיקשה, אחיו הבכור של אבי שכנראה ניגן בכינור.

ואני, בי נשבעתי שילדי יחיו חיים שלווים ומלאי עניין בדיוק כמו ילדים שחיים בצרפת, בריטניה או אפילו גרמניה, ללא אותו איזכור יומי על הרוע שידע העולם באותם ימים של המלחמה הנוראה, לא רק כלפי היהודים אלא גם כלפי הצוענים, ההומואים וחולי הנפש, אלא רק כשאנחנו ההורים נמצא לנכון להביא את הנושא לפניהם בדרך בה אנחנו מאמינים שהם צריכים להיחשף אליו. שבבית הספר ילמדו על הנושא בדיוק כמו שלומדים תנ”ך והסטוריה ושהשואה לא תנהל אותנו יותר לעולם!

אבל התבדיתי. כי שמה של השואה נישא לשוא מעל כל בימה, ובבית הספר לימדו פרקים מועטים בלבד מאותן 13 שנים של שלטון הנאצים ובדרך כלל בהקשר צר מאוד שלא מאפשר הסקת מסקנות מוסריות או הומאניות, והתבדיתי כאשר הגיע מועד הטיול הטרנדי למחנות. ואני נעמדתי על רגלי האחוריות ולא איפשרתי לילדי לנסוע, ולא עזר מסע השכנועים של סוכני החינוך – הם לא נסעו כי חשבתי שתפקידי כאם להגן על ילדי בדיוק כפי שהורי חשבו שהם מגנים עלי, ולא ראיתי שום הגיון לשלוח ילדים רכים מרצוני החופשי, באותה דרך שנכפתה על הורי ומשפחתם בברוטליות. לא ראיתי שום הגיון לשלוח ילדים רכים לחוויה מדומיינת שאמורה להיות קשה וקרוב לודאי תצלק אותם לכל חייהם. לא הבנתי את התועלת שבכך, לא הבנתי למה אני צריכה לחנך את ילדי על ברכי העבר הנורא, במקום על תקופות מפוארות מהעבר. לא הבנתי ועדיין איני מבינה למה אי אפשר לחנך ילדים רכים לאהבת המולדת תוך כדי עשייה חיובית בהווה, תוך כדי חינוך לאהבת השונה הגר והיתום, למה צריך לנסות ולהשיג זאת על ידי ליבוי השנאה.

בלב ברלין, מוקמה האנדרטה הגדולה לזכר הנספים היהודים בשואה. היא בנוייה כך שרק מי שהיה אי פעם בבית קברות יהודי יכול להבין את מלוא עוצמתה. האנדרטה משולבת, כמו עוד הרבה אנדרטאות אחרות בברלין ברחוב עצמו: המצבות המרובעות משוקעות תחילה באבני הרחוב ולאט לאט מתרוממות ועם ההליכה ב”רחובות” שבין המצבות הן הופכות גבוהות וההליכה הזו גורמת למחנק ולקלאוסטרופוביה. בעיקר בגלל עולם המושגים והאסוציאציות של ההולך בהם ולא בגלל שזו עדות.
אם האנדרטה הזו של ברלין היתה קיימת כשילדי היו בגיל המתאים (גיל ההתבגרות, נניח) הייתי לוקחת אותם אל בין המצבות האלה העומדות לא רחוק ממבני השלטון בברלין, שהם בעיניי בבחינת מייצג אמנותי שהמתבונן יוצק לתוכו את התוכן ושם מסבירה להם את כל מה שהסברנו להם בע”פ. שם כשאני אוחזת בידיהם הייתי יכולה לספר להם את מה שאבי אמר. בשום אופן לא מצפה ממערכת החינוך לעשות זאת.

בפעם היחידה שדיברתי עם אבי על אותן שנים איומות, הוא אמר לי שלעולם אי אפשר יהיה להבין את שארע שם. ואני מאמינה לו. בעיקר כי הלכתי לראות את המחנה האיום בו עבד עבודות פרך, מטהאוזן. הלכתי כי ביקש.
אי אפשר להבין, כי המחנה שוכן על אחת התצפיות היפות ביותר שעל הדנובה באוסטריה. כי אי אפשר להאמין שאנשים שחוזים ביופי כזה יכולים לבצע את הרוע הלא אנושי שהתרחש שם כמתואר בספרי ההסטוריה. אי אפשר להבין כי כל מה שרואים שם היום הם צריפים ערומים והרי הצריפים – קירות העץ והדרגשים לא הם הרוע אלא האנשים ששלטו שם באנשים אחרים והאימה שהטילו עליהם ביחד עם התנאים הפיזיים הבלתי אנושיים. אי אפשר להבין כי ליבנו כהה מאז, כי ראינו הרבה תמונות והרבה ערימות וגופות וגופות בערמות ורק אולי, אולם הנעליים באושוויץ גורם להבנה, כך אמרו לי השבוע מי שמלווים ילדים למחנות.

ועוד עניין פעוט לי, ביחס לזקנים שורדי השואה:
בתחילה ביקשו מהם לשתוק ולא לספר. כי הסיפור שלהם היה בלתי נתפס. כי רובם לא היו גיבורים מספיק, לא אירגנו איזה מרד שסופו המר ידוע מראש והעזו ללכת “כצאן לטבח”. כי הילדים שלהם התביישו בהם על שהיו גלותיים מדי. אחר כך קידמו לקידמת הבמה את הדור שלי – הדור השני על כל סבלו הלא מבוטל, סיפרו על שואה קטנה שהתרחשה בכל בית ובית של השורדים כי הם שתקו מדי, כי לא ידעו איך להיות הורים, כי חיו את מוראות השואה מדי יום, ופתאום מישהו גילה שאפשר לגרום גם לדור השלישי להיות חלק מהאתוס על ידי הצלקה והתחילו הטיולים השנתיים למה שנשאר מהמחנות, הכשירו את פולין לטיולים, את האדמה המקוללת רווית הדם, הכשירו את השנאה בלבבות הילדים הרכים שהיתה להם הזדמנות לגדול כאחד האדם ועכשיו, את מתי המעט שעוד נותרו בחיים מכריחים לחזור שוב ושוב למאורעות אותם ימים נוראים כאילו לא היה להם די, כאילו לא היו להם חיים אחרים אחרי, כאילו כל הוויתם מסתכמת באותן שנים.

 

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

 

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה