הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

פורים היה תמיד החג האהוב עלי. לא בגלל שהוא חג, אלא בגלל שהוא נותן דרור ליצירתיות שלי. זה תמיד הזמן להוציא מהמגרות את כל מה ששמרתי “למקרה שאצטרך” – שאריות בדים, שרוכים, נצנצים ועוד כל מיני ואיכשהו לתפור ולחבר אותם יחד

13/03/2014

purim - 91-2

לפעמים פורים מגיע שלא במועדו. לא באמת, רק בדמיוני. לפעמים מטחי הגשם שם בחוץ למרות שלא ממש קר, מובילים את הזכרון למחוזות אחרים. בפורים תמיד יורד גשם, זו קלישאה ידועה, אז אם אני עומדת מול יצירה יוצאת דופן ובלתי רגילה במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, ובחלון ממול אפשר לשמוע את טפיפות טיפות הגשם, אני יכולה לחבר בדמיוני את החוויות.

מולי, מתוחה יפה על מסגרת ניצבת שמיכת הטלאים היפייפיה של הארייט פאוורס. אני מתבוננת ארוכות על הציורים הרקומים בפשטות יפה בתוך הריבועים, בוחנת אותם מול ההסבר שבצד ונותנת לדמיון שלי להוביל אותי פנימה, תופרת לעצמי בדמיון תחפושת –  שמלת טלאים רחבה, עשוייה שאריות בדים, אולי לא ממש תואמות ובדיוק כמו בתמונות הסטריאוטיפיות מלבישה לעצמי סוג של טורבן על הראש – כדי שאוכל להכניס עצמי לדמותה של הארייט, אשה שחורה שנולדה לעבדות בג’ורג’יה של המאה ה-19, כנראה יושבת ביחד עם חברותיה סביב עוד שמיכה שהולכת ונתפרת, גחלים רוחשות לצידן הן האור היחידי להאיר את נעיצות המחט העדינות, עוד תך ועוד אחד, וריבועי השמיכה נתפרים אחד לאחד, מספרים את סיפורה של הארייט, חוויותיה העצובות בתור אשה שמעולם לא ידעה חרות מהי ואולי גם אלה של אמה וסבתה. מאה שנים אחרי מותה ואני בתחפושת המדומיינת הזו מזדהה עם מעשה התפירה היפה הזה, שיודע לספר לי פיסת הסטוריה אמיתית, יום יומית, מסמנת לי בראש שלא תמיד צריכים לעשות מעשי גבורה עילאיים כדי להשאר בזכרון. מספיק לדעת לתפור שמיכה יפה. לו הייתי צריכה עכשיו להתחפש, אולי הייתי בוחרת להתחפש להארייט פווארס, ובכך מעבירה ולו במעט את סיפורה הלאה.

פורים היה תמיד החג האהוב עלי. לא בגלל שהוא חג, אלא בגלל שהוא נותן דרור ליצירתיות שלי. זה תמיד הזמן להוציא מהמגרות את כל מה ששמרתי “למקרה שאצטרך”  - שאריות בדים, שרוכים, נצנצים ועוד כל מיני ואיכשהו לתפור ולחבר אותם יחד כמו הארייט. גם חלקי סיפורים טובים לחיבור.

רוב הילדים בכתה רצו בדרך כלל להתחפש לדמויות אהובות על כולם, המורה בדרך כלל היתה מסדרת את הכתה קבוצות קבוצות – כל הקאובויים לצד ימין, כל מלכות אסתר בצד השני וכו’… אני לא הייתי כמו כולם. אני תמיד אהבתי את התחפושות המיוחדות ויוצאות הדופן. אהבתי את תחפושת “שום דבר” – תלבושת שנתפרה מעתון “דבר” עליו השלום  ועליה תלויים שיני שום… ועוד כהנה הברקות. מלכה אוסטרית עתיקה. זה מה שרציתי להיות בכתה ו’. בלי שם פרטי ובלי שם משפחה. למה עתיקה? מאיזו שנה בדיוק זה עתיק? ואיך בדיוק הגעתי לרעיון? כשאני מסתכלת על התמונות היחידות שצולמתי בהן מחופשת לאותה מלכה, כנראה שבכל זאת ראיתי איזושהי תמונה שנתנה לי השראה – הכנתי פאה מצמר גפן – כי המלכות העתיקות, היו להן פאות לבנות, מהארון של אמא שלפתי שמלה, זו שהכי דמתה לשחור והיתה מספיק מחממת, כי בטוח יירד גשם, נעלתי נעלי עקב שלה שהיו גדולות עלי ואמא ציפתה חתכ’ת מקל של מטאטא בנייר כסף כדי שיהיה שרביט כמו של אסתר המלכה. בגיחוך שאני רואה בתמונות הישנות לא הבחנתי אז – אז, הרגשתי על מרומי האלפים.

השתדלתי להדביק בהתלהבות היצירתית שלי גם את הילדים שלי מגיל צעיר מאוד, ובד”כ תפרתי להם תחפושות מעניניינות ומפוארות ככל ששאריות הבדים שברשותי התאימו והספיקו. שעות ארוכות ישבנו על רצפת הסלון ביחד לחבר אותם ולדמיין מה יצא מהן ואז לתת להן שמות של תחפושות, אבל גם היו השנים המשונות האלה שהילדים ידעו להתעקש על נושא תחילה. כך היתה לי ילדה שהיא תולעת ספרים ירוקה עם זנב ירוק ועם משקפיים ענקיות וילד שהתעקש להתחפש למלון, ואני תפרתי לו מרפסות וחלונות וגרניום שהשתלשל מהם בצבעים שונים, והמילה “מלון” רקומה על התחפושת כדי שהתחפושת תהיה מובנת גם לאחרים שאולי יגידו לו “איזה יופי” ו”כמה מיוחד” ובכל זאת נמצאה הנשמה הטובה שתטיף לי מוסר, שתגיד לי שעדיף היה שהילד יתחפש לספיידרמן או דמות אחרת שכרגע באופנה, שיהיה כמו כולם, ואולי צדקה, הנשמה?

ובשנה אחרת, מצאתי עצמי אומרת לילדתי “מי אמר שמכשפה לובשת בגדים שחורים?” כשאני מסתכלת על כל שאריות הבדים המבריקים שהחזקתי בידי, מדמיינתי איך אני תופרת אותם לשמלה מפוארת ומקווה מאוד בלב שתתרצה הילדה, שלא תגיד לי “אבל כל הבנות שמתחפשות למכשפה לובשות שמלה שחורה” והיא מתרצה, ואנחנו מספרות סיפור על המכשפה שלנו, המיוחדת, הצבעונית והילדה שמחה, אבל שמחתה מועצמת עוד יותר כשהיא מוצאת אצל סבתה כדור בדולח מלא פתיתי שלג שהגיע מאי שם באירופה, מהמקום בו היו פעם מכשפות אמיתיות, והיא מנערת את כדור הבדולח והפנים המתוקות שלה מתכרכמות לפרצוף הכי רע שיכלה לחשוב עליו ומיד מצווה את שיקרה בעתיד, ממש כמו מכשפה אמיתית…

עוד רגע ואני תופרת את הריבוע האחרון במעשה הטלאים שלי, מנסה לחבר בין החלקים השונים ומוצאת את חוט השני האחד שעובר דרכם – התחפושות שלי בד”כ לא מובנות במבט ראשון ודורשות הסבר. אז מה זה אומר בעצם???
_____________________________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

לאוסף תמונות קווילטים מיוחדים בפינטרסט שלי

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

 

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה