הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

דברים לכבודה של שולמית אלוני, אותה לא פגשתי מעולם, אך כה השפיעה על חיי.

02/02/2014

שומעת חדשות, קוראת את ההספדים על שולמית אלוני, דומעת פה ושם כשאני נזכרת בכל מיני הגדים שלה שבנו בי אט אט אשה גאה, נזכרת בתקופה שמזמן הלכה וחלפה מן העולם, אולי באותו רגע ששולה אלוני עזבה את הפוליטיקה. לא קל לנסח את הרגשות שלי. רבים וגדולים כבר הספיקו לספוד לאשה הגדולה הזו, ומי אני, שמעולם לא פגשתי אותה שאספוד לה??? אולי מותר לי כי תמיד הרגשתי שלפוליטיקה תמיד היתה נגיעה אישית אלי, אולי כי היא היתה אחראית ישירה להרבה צמתים בהם עברתי בחיי. ממנה למדתי שהפוליטי הוא אישי.

כל מה שאני זוכרת מהלילה ההוא ב-1992 היו תותים. התותים היו הפרי הכי אופטימי של אותו לילה. מעולם לא התעמקתי במילות השיר של אתניקס, כי המנגינה והמילה החוזרת “תותים” ביטאו את השמחה הכללית כאילו היתה שמחתי הפרטית. שולמית אלוני הצליחה במהלך האחדת השמאל. שכחתי לרגע משלושת המנדטים של “שינוי” שהיו יותר מדי ימנים לטעמי – מרצ הכניסה 12 מנדטים לכנסת, זה אומר שאנחנו כבר לא בשוליים, שאנחנו לא עוד עוף מוזר, שהרבה מאוד אנשים הכירו בצדקת דרכנו, שכהרף עין הולך להיות כאן מאוד טוב… “בואי נקנה רק תותים” שרו אטניקס שוב ושוב, יותר מאוחר הם התחלפו בלופ של המשפט האלמותי “אני אנווט” והבנתי שגם אם היו 50 מנדטים, זה לא באמת היה משנה… אבל בממשלה הזו, שולמית אלוני היתה לשרת החינוך, אולי המשמעותית ביותר, בדיוק כשילדי נכנסו למערכת החינוך, והיא הוסיפה עוד שעת לימודים אחת למערכת, והכי חשוב – הוציאה בבת אחת מכל ספרי הלימוד את המטאטא מיד האשה לבושת הסינר.

אני שייכת לדור אחר, שהתייסר לבד ובמחשכים במחשבות על מימוש עצמי, בניגוד ל”הגשמה” משותפת, אני שייכת לדור שבו היו אידיאלים שמומשו בעיקר בבית הספר, שהמקצועות שלמדנו היו חלק מאותה אג’נדה גדולה להיות כאן חברה אחרת: טיפחנו גינה לתפארת בחצר בית הספר במסגרת שיעורי חקלאות, טיפחנו “נפש בריאה בגוף בריא” במסגרת שיעורי התעמלות וגדנ”ע, ואת כישורי החזקת הבית – בנים לחוד בשיעורי נגרות ובנות לחוד בשיעורי מלאכה וכלכלת בית, שיעורי תנ”ך כחלק מהצדקת היותנו בעלי הבית כאן – הכל כוון ל”ביחד” הדביק. למסלול ידוע מראש.

משולמית אלוני למדתי דברים אחרים. למדתי להגיד “אני” ולא “אנחנו”. אף על פי שלא הכרתי אותה אישית, היא היתה מורתי לדרך החיים. ממנה למדתי מה שלא לימדו אותי בבית הספר או בבית, ממנה למדתי מהו עומק, מהי עקשנות, להיות בעלת הכרה, איך צריך לסדר את המילים במשפט, להגיד את הדברים גם אם הם לא הכי נעימים לשומעים, ואם אומרים אותם מספיק פעמים אולי הם יהפכו למציאות – כמו באותו לילה ב-92 בו הובילה שולמית אלוני שינוי ממשי במציאות החיים. הייתי גאה להיות חלק מהפלג הצר הזה, הכל כך צודק הזה. היא היתה אשה אחרת, לא דומה לאף אחת מהנשים הפוליטיקאיות המעטות שראיתי בטלוויזיה שחור-לבן. היא – תמיד היתה צבעונית עם התלתלים המסודרים שלה, העגילים והשרשרת המאוד בולטים, צירופי בגדים אופנתיים, ויחד עם זאת בעלת דיבור לא מתחבא, לא מבקש סליחה בגוון הדיבור, תמיד היו לה מילים חריפות ודוקרות כמו סכין, אשה שהיה כייף לאמץ בתור מודל. ידענית בכל תחום, לא נשארת פעורת פה לנוכח שאלות מציקות, התשובה הנשית הכי הולמת לכל חבורת יוצאי הצבא המתלהבים שאיישו את מושבי השלטון.

עתוני סוף השבוע האחרון הוסיפו וסיפרו לי הרבה דברים שלא ידעתי עליה. גדלתי בשנות ה-70, שאומרים עליהן שהיו פרועות וחופשיות… קשה לי להעיד עליהן ככאלה, מה שבטוח הוא שהרגשנו מאוד מאוד מתקדמים לעומת שנים קודמות. חשבנו שבניגוד לשנים עברו השוויון בין המינים היה לגמרי מוחלט: זה רק אנחנו, הבנות, שצריכות להחליט אם ליטול את השויון או לא. אני ממש זוכרת את הפליאה שחשתי יחד עם חברותי עם כל דיון סוער זה או אחר שהובילה שולמית אלוני בעניין זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט, כגון חוק ההפלות – כי זה הציף את המציאות הנוראה מול העיניים. אני זוכרת איך האזנתי לנאומיה, וכל פעם ירד לי האסימון מחדש – אנחנו חיים במציאות הרבה יותר עגומה ממה שנדמה היה.

ייאוש, לפי ויקיפדיה, הוא “רגש של אובדן תקווה וכישלון בעניין שהוא חשוב לאדם. בעקבותיו ייתכנו תחושות של עצב, אכזבה או דכאון”.  ייאוש, זה הרגש שרבים כל כך סביבי חשים כל אימת שמדברים על כל הנושאים שהזכרתי למעלה – כמו “תוכניות לעתיד”, “הגשמה”, “אני” או אף “אנחנו”. חבל שאין בנמצא איש או אשה כמו שולמית אלוני שיאירו את המשך הדרך, במדינה נאורה, צודקת ומכבדת את אזרחיה.

_____________________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה