הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

… אני זוכרת בעיקר בגלל החמור. אלמלא הופיע החמור, ספק אם הייתי היום בעלת רשיון נהיגה. אבל זה רק פרומו.

08/12/2013

קראתי היום אצל יעל כרמי, בעלת הבלוג “מכל האהבות” את המשפט הבא: ממילא לא זוכרים באיזה טסט עוברים, פשוט נוהגים וזהו. אבל אני זוכרת בעיקר בגלל החמור. אלמלא הופיע החמור, ספק אם הייתי היום בעלת רשיון נהיגה. אבל זה רק פרומו.

התחלתי את לימודי הנהיגה שלי בגיל מאוד מאוחר יחסית. הייתי כבר בת 32 ואמא לשני ילדים. לא היה לי צורך בנהיגה הרבה לפני זה – אני התבגרתי על קו התפר של הזמנים בהם היתה בקושי מכונית אחת בשכונה, לבין תקופת הפריחה שאחרי המהפך הכלכלי של ארידור, שפתאום כולם קנו לפחות מכונית אחת למשפחה. פתאום האחיזה בהגה נראתה הכי ממשית ולא רק קלישאית. פתאום הבנתי שאי אפשר לגור בפרברים בלי יכולת ניידות. אז גייסתי מימון, ועם בטחון עצמי הכי קרוב לרצפה התחלתי ללמוד לנהוג.

“זה פשוט”, התחיל המורה לנהיגה את השיעור הראשון “זה כמו לרכב על אופניים”, ואז בבושת פנים ובקול חלשלוש, הודיתי באשמה שמעולם לא רכבתי על אופניים. כנראה שבאותו רגע הוא הבין שהוא הולך לעשות עלי את הקופה הכי גדולה. השיעורים פשוט לא התקדמו לשום מקום והלכתי לגייס מימון שני.

לאחר זמן מה המורה יצא לחופשה, והשאיר מורה מחליף במקומו. “למה את לא הולכת לטסט אחרי כל כך הרבה שעורים?” הוא שאל. נתקפתי פאניקה. מה? עוד לא למדתי להחנות, עוד לא למדתי להסתובב… “אחרי כל כך הרבה שיעורים”? הוא נסך בי מעט בטחון, והשלים עבורי את החסר כדי שבשיעור שלאחר מכן אוכל לגשת לטסט ראשון. ברור שנכשלתי. בטסט השני, אחרי שכבר הייתי מומחית לחניות ישרות הבוחן לחץ לי על הברקס בערך שתי שניות אחרי שיצאתי מהחניה, ובטסט שאחריו, נתקפתי פאניקה ברגע שראיתי את הבוחן הלוחץ  ולא הייתי מסוגלת לסובב את המפתח בסוויץ’ להתנעה. על מה נכשלתי בטסט הרביעי אני כבר לא זוכרת, אבל את הרגע המכונן שאחריו לא אשכח: החלטתי שיהיה רק עוד טסט אחד ואני אעבור אותו!

אז קודם כל היו עוד כמה שיעורים לחיזוק הביטחון, והיה קאלמנרבין אותו לקחתי במשך כשבוע לפני הטסט. הייתי האדם הכי רגוע בעולם. כלום לא הזיז לי, כלום לא הלחיץ אותי, בעיקר לא הטסט המתקרב. אני החלטתי שאני עוברת! רק ביקשתי מהמורה שלי לא לראות יותר את הבוחן המפחיד ההוא…

טסט חמישי. נכנסתי למכונית עליה שלט “במבחן”, נהגתי דקותיים ברחובות פתח תקווה, סובבתי הגה לכוון רחוב חד סטרי ולפני עומד… חמור. עומד ולא זז. אסור לשפשף עיניים כי ידיים על ההגה, אסור לעזוב. אסור לצפור בשכונת מגורים אפילו לא כדי לזרז את החמור שיירד מהכביש. לא יכולה לנסוע לאחור כי הרחוב חד סטרי. עלי להמתין עד שבעל החיים ילך משם בעצמו. אמיתי – בחיי. ומה אכפת לי בעצם? כך יכול לעבור כל זמן הטסט, לא?
לחמור נמאס אחרי כעשר דקות בהן הייתי שרויה בשלווה סטואית, שילבתי לראשון ויצאתי לדרך. הבוחן אמר למורה שלי שבחיים הוא לא ראה נבחן כל כך מקצועי ושליו כמוני. עברתי.

*בתמונה למעלה זה לא החמור מהטסט וזו לא פתח תקווה…

_______________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה