הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

הייסורים על ההחלטה לגאול אותו מייסוריו לא נותנת לי מנוח. אני לא מתכוונת להשתמש במילים מכובסות או מרככות כמו “להרדים”, כי המתת חסד היא לא קלה בשום מישור

28/11/2013

כולם אבלים מסביב, מתרגלים את הביחד הדביק הזה של אבל לאומי ואני שרויה באבל הפרטי שלי, מתהפכת בלילות על משכבי, מתעוררת לפרקים כשנדמה לי שדמותו של ווילבור נושמת קרוב אלי, על השטיח שליד המיטה כמו שנהג לעשות כמעט מדי לילה. הייסורים על ההחלטה לגאול אותו מייסוריו לא נותנת לי מנוח.  אני לא מתכוונת להשתמש במילים מכובסות או מרככות כמו “להרדים”,  כי המתת חסד היא לא קלה בשום מישור, בייחוד לא זה הרגשי והחלפת הביטוי לא מקלה. לא על אנשים רציונאלים כמונו. מאז שהייתי צריכה להחליט באופן אקטיבי, אם להמית את כלבנו האהוב או להאריך עוד את חייו המיוסרים – אני מיוסרת. כן אני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשותו, והעובדה שהיינו יחדיו בהחלטה, בנזוגי ואנוכי, מנחמת ומקלה במידת מה, אבל הטאבו ארוך השנים על עצם החיים כנראה עושה את שלו. וכן, אני יודעת שמקובל לחשוב שחיי בעל חיים הולך על ארבע אינם כחיי אדם, אבל אני מרשה לעצמי להקיש מההחלטה הזו לסיים את חייו של ווילבור, על המתת חסד בכלל.

אני מוצאת את עצמי מאז קוראת מאמרים שונים בנושא, כאילו היה זה טקס לוויה, למדתי מה היתה דעתו של לייבוביץ בנושא (הוא היה נגד בגלל החשש מהמדרון החלקלק) ודעתו של דן בן אמוץ (ממש לא היה אכפת לו מה ייעשה לאחרים ובלבד שלא ייטו לו חסד וימיתו אותו) ומה הדעה המשפטית בארץ (יש על מה להסתמך כדי לאפשר עכשיו ומייד המתות חסד) וכו’.

את דעתי בעניין  גיבשתי כבר לפני שנים רבות. בהיותי חסרת מורא אלוהי אני כמובן בעד, כמובן רק במקרים שזו גאולה מסבל קשה, כמובן שרק כשההגיון אומר שאין סיכוי לחזור לחיים תקינים. והיה גם ההספד ההוא, שספק אם אי פעם אשכח אותו. זו היתה אחת מהלוויות הכי שקטות ומאופקות שראיתי, עם זאת היה שם כצפוי, הרבה מאוד בכי. אמא של חברנו היקר נפטרה מן העולם, 10 שנים אחרי שלקתה באחת מהמחלות האיומות ביותר לדעתי – אלצהיימר, ואחותה האוהבת ספדה לה, בקול איתן למרות שמונים שנותיה, אמרה שמזמן היה צריך לקבוע בחוק את אפשרות המתת החסד, כי זה לא אנושי שאדם יסבול בתוך גופו 10 שנים קשות כל כך. היא היתה כל כך מרשימה, בגלל גילה, בגלל המעמד ובעיקר כי היתה כל כך צודקת. ולמרות כל זאת, ולמרות שההספד ההוא לא עזב אותי מאז ועד היום, ייחלתי בשקט, בלב, שלעולם לא אצטרך להגיע לידי נסיון ושלא אצטרך להחליט על לקיחת חייו של מישהו אחר.

כל כך קשה ההחלטה. אין קשה ממנה.

ואיך אוהבים יותר? באופן אגואיסטי שרוצים את אהוב/ת ליבנו איתנו או ע”י שחרורו/ה? אין תשובה חד משמעית, כמו שאין תשובה חד משמעית לשאלה מה הם חיים ומתי בדיוק הם נגמרים. כן יש שאלות מוסריות רבות אודות הביצוע – איך פחות יכאב? כן, צריך לדון באופן קר בסוגי הרעלים. מי רשאי להחליט? האדם עצמו, קרובי משפחתו או יקיריו אפילו שאינם קרובי משפחה? אולי הרופא יחליט? מי יהיה המבצע, המוציא לפועל? לא פעם התבדחתי על הרופא שזה יהיה תפקידו בחיים – מה יספר בבית לעת ערב על יום עבודתו…

כיוון שאין סיום, סיפור קטן שאולי ייקל על הנשימה: את הקבר של תומס סיירס שהיה מתאגרף ידוע, ראינו בבית הקברות האייגייט, בלונדון. את הונו עשה סיירס מאיגרוף – אף אחד לא יכול היה לנצח אותו! היחידה שהורידה אותו ביגון שאולה היתה אשתו שנהגה לבגוד בו… הכלב האהוב שלו שוכב בתנוחה כנועה על קברו למען יראו כולם שהכלב היה נאמן לו יותר מאשתו!

________________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה