הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

ווילבור היה אהבה ממבט ראשון. של ארבעתנו. רק נכנסנו בשערי “תנו לחיות לחיות” לפני 13 שנים ומרחוק כבר ראינו אותו ושמענו אותו. ג’ק ראסל קטן שניצח על כל קולות הנביחה האחרים.

21/11/2013

אם מישהו היה אומר לי בעבר שאני אוכל לאהוב כלב, הייתי דוחה אותו מיידית. ווילבור היה אהבה ממבט ראשון. של ארבעתנו. רק נכנסנו בשערי “תנו לחיות לחיות” לפני 13 שנים ומרחוק כבר ראינו אותו ושמענו אותו. ג’ק ראסל קטן שניצח על כל קולות הנביחה האחרים. היו לו כתמים ג’ינג’ים ומבט חכם. ארבע זוגות ידיים הושטו אליו בבת אחת. מיד הרגשנו שהוא משלנו. אבל כדי שהאמת תיאמר, מיד גם הרגשנו בקושי. הוא היה נבחן מרעיש ואנחנו נהגנו להתנצל תדיר – “הוא קורא ככה לכלבים האחרים”, אמרנו, אבל ביננו ידענו שככה הוא מתחיל איתם… מתגרה בהם, כמה קטן ככה מאיים.

הילדים ביקשו לקרוא לו ווילבור, על שם דמות החזרזיר בסרט “שרלוט העכבישה” – הוא דמה לו מסתבר, לא רק חיצונית, היה נשמה טובה בדיוק כמוהו. כאילו לא היה מספיק שהיה מיוחד ויוצא דופן, גם קיבל שם שקשה להגייה.

הוא כנראה עבר סבל לא קטן בשנתו הראשונה. אין לנו מושג איפה הוא היה, ולמה קצצו את זנבו כמעט עד הסוף, ולמה הוא שנא אופניים. לקח לנו הרבה זמן לרכוש את אמונו, אבל מאותו רגע הוא היה קנאי לנו בטירוף. היה מזהה כל אחד מאיתנו ממרחקים ונדרך ליד דלת הכניסה, מקשקש באין-זנב. בשנים הראשונות עוד נהג לברוח, השתחרר מהרצועה וברח למרחקים גדולים, פעם שב לאחר חצי יום, לבד, בפעמים האחרות השיבו אותו אנשים זרים. תמיד האשמנו את אותה שנה ראשונה עלומה. במהלך השנים, ההתגרויות שלו עלו לו בנשיכה אחת קשה שכמעט קיפחה את חייו ובחצי אוזן תלושה.

איש לא הורשה להכנס הביתה מבלי לעבור את המבחן שלו, את מי שהוא אהב, גם אנחנו אהבנו… הוא התנהג כאילו היה בעל הבית ואנחנו אורחיו. לא היתה פינה בבית שלא היתה שלו… ברור שאסרנו עליו כל מיני איסורים, אבל ברור גם שהוא לא הקשיב.

כל כך הרבה רגעים של חסד ואהבה אני זוכרת לו, בהם לא מש ממרגלות מיטתנו, כשהרגיש שאנחנו זקוקים לו, כל כך הרבה רגעים בהם שכב לידנו על ספת הסלון, ראשו על אחת הברכיים שלנו ומגרגר בהנאה כאילו היה חתול. בשנה האחרונה הגרגור הזה הפך לבכי. קטן כזה. האמנו שהניתוחים והכדורים יאריכו לו את החיים, כשהצפי היה “עד 9 חודשים” ביטלתי אותו בתנועת יד, כי גם אחרי דקות הייסורים הוא היה מזנק קדימה במרץ רב, נובח על כל הכלבים בסביבה.

מילה אחת טובה על כל המטפלים בחיות, שעושים את עבודתם מתוך אהבה גדולה ומסירות אין קץ, שידעו לאבחן את מצבו של ווילבור מתוך התבוננות בו, נגיעה ולטיפה, לא פעם חשבתי שהלוואי ואנחנו בני האדם היינו זוכים גם ליחס כזה. אתמול נפרדנו ממנו והוא כבר חסר מאוד!

________________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה