הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

המצב הזה בלתי נסבל בעיניי. המצב בו הציבור החילוני מאמץ לאווים דתיים כאילו היו תורה מסיני וכאילו נהגו מאז ומעולם, ברמיסה מוחלטת של אורחות החיים של המדינה שעל הנייר היא עדיין חילונית, וברמיסה ברגל גסה של 50% ויותר מהאוכלוסיה – הנשים. והנשים שותקות.

10/08/2013

בילדותי הייתי מוקפת ביותר אנשים דתיים מאשר היום. אני לא זוכרת ששלחו נשים לאחורי האוטובוס, אני לא זוכרת שדרשו מהן להתכסות במיני צעיפים או בגדים בשם הצניעות ובעיקר אני לא זוכרת שהנשים נעדרו מהמתחם הציבורי – שלטי חוצות. אמנם אז ציירו את השלטים במכחולים, ולכן הדמויות היו מצויירות, ועל אוטובוסים לא היו בכלל שלטים, אבל באשר היו שלטים – היו עליהם גם נשים. ואל תזכירו לי החפצת נשים, כי זו מלחמה נפרדת, ובודאי שהפתרון לה אינו העלמת הנשים לחלוטין. העלמה – כי זו מילה יותר מדוייקת בעיניי מהמילה המכובסת – הדרה.

במשך השנים, בשם עוד ביטוי מכובס –  ”הסטטוס קוו”, ניסתה האוכלוסיה הדתית שהלכה והתחרדה, הלכה וגדלה, לנגוס עוד ועוד שטחים מהמרחב הציבורי כשהביטוי הכי שקט שלה הוא העלמת הנשים משלטי חוץ. למה שקט? כי הציבור הקרוי חילוני משתף פעולה מטעמי נוחות.

אני מעצבת גרפית, ובמשך השנים עבדתי עבור חברות גדולות כקטנות, ובין יתר העבודות שעיצבתי היו גם שלטי חוצות שהוצבו בגאון בכל חלקי הארץ.  לא מעט עבדתי עם גופים שמפרסמים במרחב החרדי. תמיד מצאתי את דרך המלך כדי לעבור את המשוכה בשלום. תמיד יצרתי “עולם” שמכבד את כל כולם, כולל אותי. חשוב לציין, מאז שהתחלתי לעבוד במקצוע לפני אי-אלו שנים, יש יותר ויותר איסורים ולאווים, פחות חופש בחירה, ההחלטה והיושרה המקצועית הולכים ומצטמצמים ולצערי, לא תמיד בעלי מקצוע הם אלה המטילים ביקורת וסייגים. יחד עם זאת השתדלתי תמיד לקדם את האג’נדות הפרטיות שלי: תמיד ביקשתי להשתחרר מפרויקטים שנוגדים את ההשקפות הפוליטיות שלי ולשמחתי נעתרו לי, תמיד סירבתי לעצב עבודות שהטקסטים שלהם פנו רק לגברים בתואנה שלקוחות הקצה מזדהים יותר כשהפנייה היא אישית. איך אישית אם היא מדברת רק לגברים? ובכל זאת, השבוע, לראשונה נחת במייל שלי שחור על גבי PDF  המשפט הבא שבגללו נזדעקתי:
“במידה והגרפיקה כוללת דמות אשה/בחורה/ילדה, יש להכין גרפיקה נוספת שתתאים לאזורים החרדיים הכוללת כיתוב/תמונה/דמות של גבר או בחור או ילד“.

הוא הרגיז אותי משני טעמים: קודם כל כי הדרישה מגיעה מבית הדפוס. לא מהלקוח, לא מהציבור הדתי ושנית השפה הבוטה שבה הוא נכתב – “יש להכין גרפיקה נוספת” – ואם לא אכין? לא תדפיסו? לא תתלו בחוצות?

המצב הזה בלתי נסבל בעיניי. המצב בו הציבור החילוני מאמץ לאווים דתיים כאילו היו תורה מסיני וכאילו נהגו מאז ומעולם, ברמיסה מוחלטת של אורחות החיים של המדינה שעל הנייר היא עדיין חילונית, וברמיסה ברגל גסה של 50% ויותר מהאוכלוסיה – הנשים. והנשים שותקות.

האמת חייבת להאמר שיש בי שמץ של הבנה –  אני מבינה שחברות השילוט מפחדות מהוונדליזם של הציבור הדתי הלוחמני, אבל עד כאן. האם אין לנו משטרה שתטפל בכך? האם הפתרון הכי קל הוא העלמת הנשים מהעין? והאמת הכואבת הנוספת היא שרוב העוסקים במלאכה הם אנשים ונשים שמשתכרים משכורות די ממוצעות אם לא פחות מכך, שאין מצב שימרו את פי הבוס/ית ויסרבו לעצב לפי דרישת הלקוח שלא רוצה לראות את הפרסומות שלו מוסרים משלטי החוץ ובודאי לא רוצה לשלם על כך.

ולאחר שגמרתי להעלב בתור אשה, בתור אמא של, בתור בת של, בתור מעצבת… אני רוצה להפנות את המבט לרגע קל למעלה, למוצג מתוך התערוכה המציגה את עבודתה של אלזה לסקר שילר במוזיאון המבורגרבנהוף, ברלין,  שאמור להציג עבר מול הווה. היופי במוצג הוא הדמיון בין האשה המוצגת בתבליט המצרי העתיק לאשה המודרנית (= אלזה לסקר שילר עצמה בתחילת המאה ה-20) ואני תוהה איפה על הרצף בדיוק אנחנו ממוקמות היום?

__________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה