הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

עלינו, ילדי כתה ב’, הוטלה המשימה החשובה להציג בפניהם כיצד יש לשאת את הילקוט הכבד כדי שלא לפגוע בגב הרגיש, שבגילנו עדיין צומח.

23/07/2013

חצר בית ספר. ילדים משחקים בחבורות חבורות. הבנים משחקים בגוגויים שעוד נשארו מהקיץ. עלה בכל כיס שלא יתפסו ללא עלה בהפתעה, גולות חדשות ונוצצות, הבנות מקפצות בחבל, מטילות אבן שטוחה רחוק ומדלגות בקלאס, מלהטטות בקפיצה מעל גומי הנמתח בין שתי בנות. חצר בית הספר הוא הזכרון הכי דומיננטי שלי מהשנה הראשונה בבית הספר. הכי דומיננטי אחרי הזכרון הצורב שלא נכחתי ביום הראשון של כתה א’. לא הייתי שם כשילדי כתה א’ הגיעו לראשונה בחגיגיות לבית הספר, מבויישים קמעה, מפוחדים משהו, מצפים לגדולות ונצורות. כתה א’ התחילה עבורי 10 ימים מאוחר יותר, כי הייתי אמורה להשאר עוד שנה בגן. הייתי צעירה מדי לכתה א’  אבל אמא שלי התעקשה שמקומי בבית הספר ולא בגן. ואני, שחודשיים חיכיתי בקושי להתחלה החדשה, שבה אוכל להוכיח את יכולותי, נאלצתי לחכות עוד עשרה ימים כדי שיאשרו לי לבוא בשערי בית הספר וכשהגיע היום המיוחל הרגשתי אסירת תודה, מבלי שאדע עד עצם היום הזה למי.

הזכרון שלי מילקוט בית הספר נודד דוקא לתחילת כתה ב’. כל הכתה עברה ביחד לבית ספר חדש, כך החליטו במחלקת החינוך של הישוב. בימים ההם, נהוג היה לקיים מסדר בוקר, כל בוקר. אנחנו, ילדי כתה ב’ קיבלנו לבית הספר, החדש הזה, את ילדי כתה א’ והוטלה עלינו המשימה החשובה להציג בפניהם כיצד יש לשאת את הילקוט הכבד כדי שלא לפגוע בגב הרגיש, שבגילנו עדיין צומח. את רוח הטקסט הזה דיקלמה יפה חדווה, הילדה היפה של הכתה שתמיד קיבלה את התפקידים הכי שווים בשעה שאני הסתדרתי בשורה עם עוד ארבעה (או חמישה?) ילדים, נשאנו את הילקוט שלנו העשוי עור חום, רכוס בשני סוגרים בקידמתו, בעל ידית אחיזה בראשו, ובתוכו ספרי לימוד, מחברות, עפרון שנהגנו לחדד כל ערב לפני השינה, ומפית רקומה לארוחת העשר, זו שהבדילה בין קודש לחול, בין בית ספר לבית, בין הלכלוך של שולחנות לימוד לבין הסנדביצ’ים המושקעים מהבית. מסודרים בשורה דיגמנו הליכה נכונה לבית הספר כשאת הילקוט אנחנו נושאים ביד אחת באחיזה נכונה בידית ובגו זקוף, במכת תוף של המורה מירה עם התסרוקת הכי מושלמת שראיתי אי פעם, עברנו להליכה שאינה נכונה מסוג א’, ובמכת תוף נוספת הליכה לא נכונה מסוג’ ב’ ואז באה מכת התוף האחרונה בה חזרנו תוך כדי הליכה ליציבה הנכונה. לא היה נהוג למחוא כפיים כנראה, ואני ירדתי מההופעה הראשונה שלי בריצה מהירה אל שורת הכתה הישובה בישיבה מזרחית על רצפת החצר להמשך המסדר החגיגי.

למיטב זכרוני הילקוט הזה ליווה אותי עד סוף כתה ו’, ככל שהתבלה יותר כן היה יותר יפה. כשעברנו לחטיבת הביניים, הילקוטים האלה יצאו לחלוטין משימושם של תלמידים. הם הפכו נורא נחשקים מתישהו בשנות ה-90 אצל מבוגרים. אני מודה שאני לא התגעגעתי אליו…

לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים

embedded by Embedded Video

_______________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה