הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

אני מתגעגעת לאינטרוולים שבין פעימה לפעימה, לזמן שניתן לחלומות הקטנים בהקיץ, לתחושה הזו שיחכו למענה שלי, שיש לי זמן לבדוק, לברר ולהגיע למיצוי המחשבה.

13/07/2013

השעון הוא זה שאמור ליישר לנו את הזמן, לסדר לנו את המאורעות האחד אחרי השני על מנת שנחשוב שאנחנו יכולים להבין אותם, אבל אני מסתכלת דוקא על תחתית עמוד השעון בתמונה ויותר ויותר רואה את העיגול הריק שמצביע על כך שהיה שם כנראה עוד שעון והוא חסר עתה. קרוב לודאי שהיה שם שעון מיטיב, שנתן לנו מרווחים יותר טובים בין פעימה לפעימה, ושם בשדה התעופה ארלנדה של שטוקהולם – המקום הכי נטול זמן שיכול להיות, בו הוא ניצב בין האנשים הממהרים אנה ואנה, אם אין איזון בין שני הקצוות המיטיב והמרע – השעון הכבד, זה שמכביד על חיינו הכריע את העמוד והוא עומד עתה בעקמומיותו לתפארת*.

בגיל 6 לערך לימדו אותי להבין את פשר הדרך האופטימית שעושים מחוגי השעון על הלוח העגול, ומאז הוא, השעון ידידי, זה המורה לי מתי אפשר להתרווח ולא למהר, הוא זה שנותן לי את תחושת הדרך אל שעות הפנאי הנעימות שלי, בניגוד למספרים שעל הצג הדיגיטלי שאחראים בדרכם המנוכרת למירוץ המטורף של העולם המודרני:
מזה מספר שנים לא קטן, למדתי כמו אחרים “לנהל זמן נכון”, להיות מולטי טאסק – אני היום מסוגלת לדבר בטלפון – כלומר להקשיב ולהגיב, בו בזמן לענות לשני צ’טים פתוחים, במילים קצרות, לרוב כגון חחח ופששש, לבדוק את שני המיילים שנכנסו בשניה זו ולעבור ללינקים שהם מפנים אותי אליהם – ו…? מה זה אומר עלי? שיש לי יכולת עבודה לרוחב? יכולת פיצול קשב טובה? ועוד כל מיני ביטויים גבוהים כאלה… אבל השאלה העיקרית היא, האם בגלל זה נוצר לי יותר “זמן” רק לצורך גילגול מחשבות בראש, למשל?

אם לצורך העניין אקח את הכתיבה כדוגמא, הרי שאני באה מאותה תקופה דינוזאורית שבה הבנו ויישמנו את המושג “לקחת את הזמן” – שום דבר לא היה צריך להיעשות במיידי, למושג “מהר” ניתנו יותר פעימות מחוג… למשל, הקדשתי הרבה זמן מחשבה שהקדימה כתיבה. בין היה זה מכתב לרשויות, או אחד מאותם מכתבים בני 20 עמודים לפחות לחברי לעט במשך שנות התבגרותי בתיכון.
הוא קיבל מחברה משותפת את כתובתי, כלומר את שם הרחוב בו גרתי, מספר הבית ושם עירי. הוא כתב לי מכתב פתיחה, הציג עצמו לאורך 10 עמודים בכתב יד יפה וסיים בשיר פרי עטו. אני מייד התרשמתי מכתב היד – כלומר, מהצורה שבה נמשכו האותיות בהתאם למיקומן בשורה, איך השתנו בהתאם לפירוש המילה ומאוד אהבתי שהוא כותב שירה, כי גם אני עסקתי בכך באותה עת. אז עניתי לו. כלומר, לילה שלם חשבתי על התוכן אותו ראוי שאכתוב, בבוקר לפני בית הספר כתבתי טיוטא מהירה, ואחר הצהריים מיהרתי הביתה בריגוש רב כדי למחוק את המיותר, להחליף את המילים שנראו לי פשוטות מדי, חיפשתי סימוכין בספריה, הוספתי ציטוט במקום המתאים וחזור ומחוק וטיוטא נוספת עד שהיה המכתב טוב בעיניי, ואז התיישבתי זקופה ליד השולחן והעתקתי לנייר מרשים, כשאני משתדלת לשמור על כתב יד אחיד, קריא ובעיקר יפה. גם אני הוספתי שיר משלי לסיום. וכך הלוך ושוב כמעט ארבע שנים, 20 עמודים ויותר כל שבוע, כשבין מכתב אחד לשני עברו ימים של ציפיה ארוכה לדוור שיגיע עם המעטפה המיועדת לי, ערגה לשורות הכתובות, להתייחסות בתשובתו בדיוק לאותם נושאים שרציתי שיתייחס ומסוקרנת מהנושאים החדשים שיעלה לדיון ביננו.

אני לא מתגעגעת לטיוטות ולכתיבה התמה. אני מיודדת עם המקלדת כבר 30 שנה. אני מתגעגעת לפירוש השונה שניתן למושג זמן. אני מתגעגעת לאינטרוולים שבין פעימה לפעימה, לזמן שניתן לחלומות הקטנים בהקיץ, לתחושה הזו שיחכו למענה שלי, שיש לי זמן לבדוק, לברר ולהגיע למיצוי המחשבה.

אין צורך להציג את הצד השני, את הכתיבה המהירה, התכליתית והקצרה של היום, את זה שהשורות הקצרות או הארוכות יותר נעלמות מהר מאוד בתהום הנשיה, בעוד שאותם מכתבים שהוא טרח וכתב לי, עדיין שמורים איתי, אחרי כל השנים האלה, במעטפות ממוספרות, לעיתים מצורפת למעטפה הטיוטא שלי, של מכתב התשובה שלי – קופסת המכתבים הזו חוצה זמן וכמו במכונת זמן יכולה לקחת אותי לגיל התיכון כל פעם שאקרא בהם.

נזכרתי בשעון העקום בתור דימוי, כשאמא שלי שאלה אותי אתמול – “אז מה יהיה בעתיד?” כשהבינה שיום דומה ליום וההווה דומה לעבר ולא ישתנה בעתיד. היא שבניגוד לכל תכנון מוקדם שלה נמצאת בבית אבות סיעודי, מקום שהוא עוד יותר נטול זמן משדה תעופה, מקום בו הזמן לא נתון בידיה, בו הזמן מגדיר את גבולות החופש שלה, כי יש שעות קבועות לפעולות שנראות טריוויליות לאנשים שזמנם בידם, כי במקום בו היא שוהה הזמן מוגדר על ידי אחרים ואין לה אלא להסכים עם המחוגים שעושים את דרכם סחור סחור על לוח שעון היד שלה ולא באמת יש משמעות לדרך שהם עושים, כי מה שחשוב כנראה זה הפירוש והייצוג שנותנת כל סיפרה שהמחוג מגיע אליה, ומראה בבירור כי המירוץ פסק.

*העמוד “העקום” שבתמונה התכוון להיות כזה כשנוצר כיצירת אמנות.

__________________________

לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ

__________________________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה