הבלוג של Rivka Kofler

תמונה אחת וסיפור

אני צלמת-טיילת, מעצבת גרפית במקצועי, מבקרת במקומות שונים בעולם בנופים משגעים, מתחככת בתרבויות קרובות-זרות ומתבוננת דרך פריים התמונה הבאה שאצלם. כאן אשתדל לספר את הסיפור של כמה מהתמונות.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מדצמבר 2012

…מצאתי עדויות לדרך הלא קלה, בלשון המעטה, שהובילה אותה לכאן. אני כמובן אוכל לספר רק דרך עיניי שלי. ממה שאני זוכרת, ומפירושי לסיפורים ששמעתי.

17/06/2013

היא אוהבת את הבית הזה שנקנה בזיעת אפיה, אמא שלי, והוא רק שלה – אף אחד לא נתן לה בחסד, אף אחד לא הכריח אותה לגור דוקא בו, והוא כולו צועק עיצוב בטעם רע שכולו שלה. לאף אחד היה אסור להתערב, היא היתה גבירת הבית. תמיד. ועכשיו שהבינה שלא תוכל לשוב ולגור בו, היא מחפשת דרכים אחרות להביע את שליטתה. אני הלכתי לביתה להציל את מעט “האוצרות” שהיו שם – תמונות שלא ראיתי עשרות שנים, ומצאתי עדויות לדרך הלא קלה, בלשון המעטה, שהובילה אותה לכאן. אני כמובן אוכל לספר רק דרך עיניי שלי. ממה שאני זוכרת, ומפירושי לסיפורים ששמעתי.

היא – אמי – הובילה ביד רמה את אמה, את אבי, את אחותי בת התשע ואותי בת הארבע כל הדרך לעצמאות. בחודש הבא ימלאו חמישים שנה להגירה שלנו ארצה. זו שקוראים לה אצלנו “עליה”. לא תמיד זה הרגיש ככה, הרבה פעמים היו ירידות בתהליך, שלמרות הזמן הרב שעבר, לא בטוח שהוא נגמר. יש זכרונות שעד סוף ימי עמי אשא.

תמונות בשחור לבן, חלקן מסודרות ללא סדר מסויים באלבום ישן, חלקן אסופות בשקיות נייר של חנות לפיתוח תמונות, לעיתים בגודל מזערי שצריך להתאמץ כדי לזהות את המצולמים, את רובם אני מזהה כי אני זוכרת שראיתם בעבר, בחלקן אני מזהה מקומות שראיתי ממש, לפני שנים מספר. בינהן מסמכים שונים, כמו שתי התעודות הענקיות האלה, מקופלות בקפידה, שמתברר לי שהן תעודות המעבר. ביד רועדת אני מחזיקה את הויזה שקיבלנו משלטונות רומניה. אחת לאבא בה הוא מצולם  בתמונה קטנה, מאוד רציני, כמו שצריך כשמצטלמים עבור השלטונות, ואחת עבור אמא, אחותי ואני – ביחד. אנחנו מצולמות שם כשאמא מחבקת חזק חזק את שתינו, אנחנו נראות שמחות ועולצות, ממלאות את כל שטח התמונה. אולי היה לנו כיף בחיבוק ההוא?

אבא קרא לנו, לי ולאחותי מפינת החדר הקטן ששימש לנו שם בית, בה שיחקנו – היו לו שתי הפתעות ביד – אחת מרירה ואחת מתוקה. את שתיהן לא הכרנו עד אז ורק במבט לאחור אני יודעת עד כמה היו סימבוליות – פלח תפוז לכל אחת מאיתנו וקוביית שוקלד שנשלחו אלינו לשם, מהדודות בארץ. יחד איתן סיפרו לנו ההורים שבקרוב יהיה לנו בית חדש, בהתלהבות ועם עיניים בורקות סיפרו. זמן קצר אחר כך יצאנו למסע הארוך, שעל פי המסמכים שאני מחזיקה עכשיו בידי, ארך שבועיים. המסע מהארץ שהשמש כמעט ולא נוגעת בה לארץ שהיא מכה בה בחוזקה, במדבר הצחיח, ולנו שלא מורגלים בה אין דרך להסתתר ממנה. המסע מארץ שרמסה את החרויות האישיות לארץ החופש – מריר ומתוק.

הרבה פחדים אני זוכרת מהמסע הזה. תחילה נסענו ברכבת לעיר הבירה. בתחנת הרכבת אבא מבקש מאחותי בת התשע להשאר על הרציף ולהשגיח על המזוודה הגדולה והכבדה בשעה שהוא מעלה אותי, הקטנה, לרכבת ולרגע אני בטוחה שבזה הרגע הפרידו ביני לבין אחותי. תחזיקי חזק, אמרה אמא, והתכוונה לבובה שירשתי מאחותי הגדולה ממני, היא תהיה עבורך מזכרת טובה מכל מה שהכרת ואהבת כאן. בעיר הבירה אותה לא ראיתי מימיי וששמה ייצרב מאז בתודעתי לעד כטראומה, הגענו לשדה התעופה, הרבה רעש אני זוכרת משם, הרבה לובשי מדים ואחד מהם שתולש מזרועותי את הבובה ומפרק אותה לגורמים, כי ההגיון אומר שאם החזקתי אותה כל כך חזק, סימן שמוחבאים בה דברי ערך, ואני בוכה נורא כי ככה ניפצו לעיניי את ההבטחה הראשונה. ואז מגיעים למחנה מעבר בוינה. מספרי ההסטוריה אני יודעת שזה היה ההסכם של הסוכנות היהודית עם ממשלת רומניה, שחייבים לעבור דרך וינה הניטרלית, ובחסות המדינה “שלנו” עוברים הורי מחדש את הטראומה ההיא – מפרידים בין גברים לנשים אלה לצריף הזה ואלה לצריף ההוא… אני זוכרת פחד שאבא נעלם, אני זוכרת הרבה נשים זרות שנוגעות בי, מלטפות, אולי כי בכיתי המון מגעגועים לבובה שהיתה אמורה להיות לי העוגן במסע ואיננה, או לאבא, ואז שוב עולים על רכבת ומגיעים לעיר הנמל טריאסטה באיטליה שם חיכתה לנו אניה ענקית, “תאודור הרצל” שמה – זוכרת אחותי, שלקחה אותנו לביתנו החדש בישראל. האניה הזו זכורה לי כמקום קסום – הרבה מרחבים, הרבה ריצות על הסיפון. מסע בן שבוע בים הגיע לסיומו בנמל חיפה. עם הגיענו ארצה, יקבל אבא תעודה אחת כחולה, בה מוצמדת תמונה אחת קטנה ועייפה שלו שהספיקה עבור כולנו, ושמות ארבעתנו באותה תעודה. איפה המסמכים של סבתא שעשתה את כל המסע הזה יחד איתנו?

מנסה לזהות מבין הבובות המצולמות איתי, או עם אחותי באותן תמונות קטנות את הבובה ההיא מהזכרון, מהטראומה, ולא מצליחה. בובה חדשה קיבלתי רק כעבור שלוש שנים, ליום הולדת 7. רק אז רווח מספיק להורים לאפשר מותרות כאלה. יחד עם עגלת בובות היא הגיעה, אבל לי לא היה חפץ בה, אז. היה מאוחר מדי. גדלתי, והדבר האחרון שרציתי, היו זכרונות מ”שם”.

_________________

תמונת הבובה צולמה בשוק הפשפשים בשם “17 ביוני”, בברלין.

______________

לצפייה באלבום התמונות שלי

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.

עוד מהבלוג של Rivka Kofler

תצוגה מקדימה

לתת להן כח

רובנו לא יכולות אפילו לדמיין מה עוברת מנותחת סרטן השד, וטוב שכך. רובנו מדמיינות למשל, שיער נושר, ולא יודעות שגם שיער הריסים והגבות נושר, רובנו מדמיינות את הקלישאה...

תצוגה מקדימה

נוכח עוגות פריז

לפני יותר מעשר שנים, קרה ואבד לי הזכרון באחת. לי – שהייתי ספר טלפונים מהלך, ספר הסטוריה מסודר לפי תאריכים מדוייקים – הכל נעלם. נבהלתי. לצד התשבצים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אגם הצללים

פתח דבר אני לא ממש מצויה בעולם הפנטזיות הנוכחי (אם יש דבר כזה), אינני נוער וגם אין לי כאלה בבית די הרבה שנים, ובכל זאת, משהו בעטיפת הספר גרם לי מאוד לרצות לקרוא אותו. ולא רק...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה