הבלוג של ריקי כהן

את לא נולדת אשה

משוררת, עורכת, מייסדת PUBLICO לקידום גופי תרבות ויוצרים ברשת. עורכת ואוצרת הספר" את לא נולדת אשה" שבו 100 יצירות של נשים על נשיות. ספר הביכורים שלי, "ערמה מלוכלכת בכל חדר" יצא בהוצאת ספרא בדצמבר 2013, וקובץ הסיפורים "אצלכם זה בוכה"... +עוד

משוררת, עורכת, מייסדת PUBLICO לקידום גופי תרבות ויוצרים ברשת. עורכת ואוצרת הספר" את לא נולדת אשה" שבו 100 יצירות של נשים על נשיות. ספר הביכורים שלי, "ערמה מלוכלכת בכל חדר" יצא בהוצאת ספרא בדצמבר 2013, וקובץ הסיפורים "אצלכם זה בוכה" שערכתי לבוקסילה, וכלל גם סיפור שלי פורסם בתחילת 2014. עורכת אירועי שירה ומוזיקה עם טל ניצן, "שירה בלילה". צילום תמונות הפרופיל: אריק סולטן

עדכונים:

פוסטים: 29

החל ממאי 2010

[youtube r1U1i_xZTfM nolink]

14 ספרים הוציאה הסופרת חנה ליבנה לילדים עד היום ועוד ספר אחד למבוגרים. היא גם זכתה בפרס “זאב” לספרות ילדים ובאופן כללי ותיקה בתחום ההוצאות לאור ודווקא בשל כך, מעניינת החלטתה להוציא ספר למבוגרים “עמודו” בהוצאת ספרים עצמאית ובמימון המון בהדסטרט. זה קרה אחרי שהריצה מופע אמנות רב תחומי המבוסס על הטקסט של עמודו, בין היתר במוזיאון ת”א, וקיבלה מהקהל המשתתף תגובות נרגשות מאוד (עוד בהמשך).  עמודו הוא ספר ובו נובלה מרכזית וסיפורים קצרים נוספים העוסקים במסע לעבר, למשפחה הגרעינית שבה גדלה בשנות השישים-שבעים, ולשדות הקיבוץ בו גדלה, ועל התבגרותה בצל סודות משפחתיים, אהבות, ואירועים מרגשים וחשופים במרכזם המספרת. (גילוי נאות: אני מקדמת את הספר ברשת).

מה גרם לך להחליט לכתוב את עמודו? ממה זה התחיל?

לאחר שאמי נפטרה, לא הצלחתי להירדם בלילות. המחשבות והתמונות רצו בראשי עד שלא יכולתי לעצור אותם יותר, ישבתי מול המחשב וכתבתי. כל קטע שכתבתי שלחתי לבתי שרקדה אז בוינה, התגובות הנרגשות שלה גרמו לי לשבת לילה לילה ולהפוך את התמונות , הזיכרונות, את כל מה שהיה בי נרגש ומבולבל למילים, אחרי כמה שבועות קראתי את מה שכתבתי וראיתי שיש פה בעצם ספור מסע, מסע פרידה מאמי, פרידה מזיכרונות, מנופים, מילדות, מסע אל המחשבות ואל התת מודע.

בספר יש היאחזות בעבר, רצון לעצור את הזמן ולהשאיר את הדברים שהיו, אבל כשממשיכים לקרוא העבר הזה כאוב ולא אידיאלי כלל, איך את מסבירה את הפרדוקס?

הילדות לדעתי תמיד גם אם היא מאושרת , כמו שהיתה בעצם הילדות שלי, יש בה מהכאב ומהעצב, אתה ילד קטן בעולם של מבוגרים, אתה לא מבין הכל, אבל מבין יותר ממה שחושבים, אתה רואה הכל, לא לכל דבר יש לך הסבר, אתה בעצם חסר ישע, לא יכול לשנות ולפעמים גם לא יכול או רוצה לשתף אחרים, שלהם נראה לך, הכל ברור ומובן, וכבר יש בזה פגיעות ועצב.

אני גדלתי במושבה קטנה, בטבע. ריחות האדמה, חילופי העונות, ימי גשם בבית, האופק הנפרש עד ההרים החובקים את הבקעה, מי הכנרת הצלולים, האין סוף של הכחול, אלו עשו אותי מאושרת, ולמרות הכאב, וחוסר האידיאליות, (ולדעתי אין דבר כזה אידיאלי, משפחה או ילדות אידיאליים) הימים האלו בבית הקטן עם המשפחה, ימי התמימות והחיכיון הגדול למשהו נפלא שיקרה, גורמים לכותבת שבי לרצות לחזור אליהם, לעצור את הזמן לגלגל אותו אחורה ולהביא את החיים שלי היום לשם, מה שבמציאות לא נראה לי שהיה עובד, אבל בדמיון זו משאת נפש.

יש בספר ביקורת על ההורים שהיו לך, עם הצער והגעגוע, האם לדעתך הורייך היו קורבן של תקופה ונורמות?

לדעתי יש רווח עצום בין הספרות לחיים, בין כותבת הספר וביני, הכותבת לקחה מחומרי החיים שלי, ערבבה זמנים ומצבים, הקצינה אותם, הוסיפה מה שיכול היה לקרות, ובראה עולם חדש, שגם הוא אמתי,  אבל לא תמיד תואם את מה שהיה. הכותבת ניסתה לכתוב את האמת שלה, כי “פחות מאמת אין טעם לכתוב,” כמו שאומרת המשוררת שולמית אפפל, ובאמת הזו אין אנשים מושלמים אין הורים מושלמים.

 ההורים שלי לדעתי לא קורבן של תקופה ונורמות, הם היו הורים אולי טובים יותר ממני, היו פתוחים לכל דבר, לא בקרו, לא פקחו, קבלו כל חידוש או רצון שלנו הילדים, וגם את זה ככותבת יכולתי לפרש בדרכים אחרות. אמי היתה אדם יצירתי מאוד  אך נדיב ופתוח וחברותי, ואשת קריירה מצליחה, כילד אתה רוצה שהכל יהיה מרוכז בך,ולא בקריירה כלשהי, אבי היה חקלאי ואיש ספר שהעריץ את אמי ופינק אותי בדרכו המיוחדת, שר לי שירים כל ערב לקח אותי לעבודה והביא לי יום יום משהו טוב, אולי אני רציתי יותר,  את כולו, וככותבת ניסיתי לשחזר את ההרגשה הזו להיות הילדה שרוצה שהעולם ייסוב  סביבה.

20150620_125936

מה החששות שצצו בעקבות כתיבת ספר שהוא בחלקו אוטוביוגרפי, האם השמות של אנשים מהעבר למשל נכונים? האם כתבת רק על אנשים שאינם כבר ואם לא, חשבת על המחיר?

כשכתבתי לא חשבתי על המחיר וגם היום אני לא חושבת, בכתיבה שלי אני חשופה מאוד בעיקר לגבי הרגשות שלי, לא מעניין אותי להסתיר וליפות, להיפך. כמו שכתבתי  הכותבת שבי מעצימה את האירועים והרגשות, משנה, ומערבבת. בקשר לשמות האנשים, רוב השמות של האנשים שלא שיניתי באמת כבר אינם בחיים, וחלק מהדמויות, אנשים שיקרים לי, רציתי דווקא לכתוב את שמותיהם, לתת להם מקום בנובלה הזו. ובקשר למאורעות המתוארים, יתכן ומישהו יחשוב שזה לא מדויק , שזה קרה אחרת או בזמן אחר, זה לא ספר אוטוביוגרפי או הסטורי, כתבתי מתוך הראיה של הכותבת שבי ומתוך העולם שלה,ואצלה כך התרחשו הדברים. וכמובן שאין אמת אחת, כל אחד והאמת שלו.

בספר מתואר קשר יוצא דופן שלך עם בתך, האם הספר הוא חלק ממך שרצית להשאיר לה וילדייך שאי אפשר יהיה לאבד?

הקשר עם בתי הוא קרוב ומפרה, שתינו אומניות ומהזמן שהיתה ילדה שתפתי אותה, וגם היא אותי בחיינו האומנותיים. הקראתי לה שירים, הלכנו יחד למוזיאונים, הכרתי לה את עולם האומנות שבעיני הוא העולם המלא ביותר. גם עם ילדי האחרים, שני בני, יש לי קשר קרוב ואוהב מבחינות אחרות, בלי אומנות אבל עם הרבה קרבה ואהבה. ומוצאת חן בעיני השאלה, לא חשבתי על זה אבל אולי רציתי להשאיר לילדי משהו שלא יתכלה, שיישאר איתם לתמיד, משהו ממה שכתבה זו שכתבה את ספור חייה של אימם.

מה גרם לך לרצות לקיים מופע אינטימי כזה על חייך? האם זה לא היה מאוד תובעני במסגרת כזו להציג את הטקסט שעוסק בך ובעברך?

זה תובעני אבל גם נפלא. אני לא אישה של שיחות קטנות, גם בשיחה רגילה אני אומרת דברים שנראים לאחרים חושפניים מדי, אישיים ואפילו מביכים על עצמי, אני לא מסוגלת אחרת, אז במופע דווקא פרחתי, היה קסום  לחלק דברים אינטימיים, רגשות מחשבות ואירועים עם קהל מגוון, להגיד את מה שבדרך כלל לא אומרים לצעירים ומבוגרים, להורים וילדיהם הבוגרים, לנשים וגברים ולראות איך כל אחד מתחבר למילים ולתמונות,למשפטים שלי ולסרטים שצלמה בתי,ואיך  כל אחד לוקח את זה לעולמו. נשים צעירות בכו ואמרו שזה ספור חייהן, אישה שלא חיה בארץ נגשה ושאלה איך ידעתי את ספור חייה, בעיני  ככל שמשהו הוא יותר אינטימי הוא יותר נוגע בכלל.

מה היו התגובות הכי מרגשות במופע עמודו? כיצד גברים התחברו לנושא?

גברים מאוד הפתיעו אותי, כמה מהם הזילו דמעות, יש שכתבו לנו את רגשותיהם, כולם בקשו שנמשיך לקרוא להם, שהם רוצים ספר של הטקסט כולו,

אלו כמה תגובות של צופים במופע על פי הנובלה “עמודו!”

נדב שבות: חלק ממה שכתב ללילך בתי: “נהניתי מאוד, הטקסטים נגעו בי מאוד ומאוד אהבתי את ההקראה של שתיכן.

בעדינות ובתמציתיות להעביר חיים שלמים עם חשיפה חיישנית ורגישה של ניואנסים. המשולש הזה של אמא בת ובת סופר בעדינות כשברור שהעיקר חסר מהספר בהתחלה אך כבר מסקרן ומזמין בשלב שבו הגענו לילדות של אמא שלך עם הגמגום ואחרי זה העקרות התחיל גם להיחשף הקונקרטי. כלומר יש מקצב של בניית סיפור וחוויה.

והרעיון של לשיר ביחד והחוויה הבלתי אמצעית שבזה יחד עם איזו הרגשה של הפיכת משפחה אחת אלמונית במובן שהיא לא נכס לאומי לדבר מה שיש לציין אותו, להתחקות בעקבותיו, כמו היה מונומנט הופכת את המשפחה האחת למונומנט….

ולבסוף החוויה של השמיכות חירום. חשבתי כמה זה טוב אם תמיד תוכל באמצע היום להתחפר בשמיכות הקצת שקופות והמגינות האילו נאמר באוטובוס ולהיות מוגן מפגעיי הזמן ותחבולותיו…”

דני הרינג: “זה היה מסע מטלטל. נגיעות חודרות של מילים ותנועה בהפקה רגישה. הקטעים מהספר עוררו בי מין צימאון לעבר שכבר רחק מאיתנו, כמעט נמוג.”

גלית זינגר: “טקסטים כה מרגשים שהפכו לי את הבטן ופתחו לי את הלב. רציתי לקחת אותם איתי ולהניח אותם ליד המיטה שאוכל לקרוא תמיד ליד השינה. לקבל השראה, להתחבר או להזיל דמעה”.

ריקי דסקל:  “הספר והמופע המרגשים והשפה החדשה שיצרתן. האירוע הזה או יותר נכון יצירת האומנות הזאת המשותפת של חנה ליבנה ולילך ,אם ובת , זו יצירה נוגעת ללב, עשירה , חמה ואנושית , עוסקת במוות של אם בדרך מלאת חיים אמיצה ושובת לב.”

אורנה וייס: “המופע היה חזק, מרגש, נוגע, אמיץ, אינטימי, מפגיש עם מקומות אמיתיים ולא פשוטים…”

יולי קובבינסיאן: “נוצר מרחב אינטימי בחלל הגלריה. נוצר עולם מסקרן וחזק, בתוכן שלו ובוויזואליות שלו. המופע הזה מהדהד אצל כל אחד במקום של חמלה ובאנושיות חסרת התקדים שצבעה את האירוע הזה…”

תמי בצלאלי: “היה קורע לב, יפה , מצחיק ומדמיע. נכנסנו כמו לתוך מקדש של פלאי הטכניקה ונסחפנו לרגע לארץ הפלאות. סיפור מסע פרידה לאין קץ.”

חנה1

כתבת על אמך שהפכה רק גוף, האם הראייה הזו היא חלק מהחרדה? הרצון להנציח במילים את האירועים?

אמי הפכה בזמנה האחרון לגוף, גוף עם נשמה שלפעמים צצה, במבט, במילה בחיוך, בצחוק ובשירים ששרנו איתה, זה היה קשה אבל גם טבעי, אפשר היה לראות איך לאט לאט היא נעלמת, או כמו שהיא עצמה אמרה “אני הולכת ואוזלת”, ולכן המוות אחר כך היה טבעי, המשך האזילה.

כנראה כתבתי מחרדה, בלילות הכתיבה דמיינתי  שזו אני שוכבת שם כלואה בגוף, או כלואה מתחת לגל האבנים ולאדמת הבקעה, יתכן ולכן נבעה ממני הכתיבה. לפרוץ את החומות האלו במילים.

בספר יש בלבול בין תפקידים הוריים וילדים, התפקידים מתהפכים, וזה דווקא בתקופה בה מדברים על גבולות. מה את חושבת על זה?

אני מאוד  חלשה בגבולות, הורי כמעט ולא נתנו לי גבולות, יצרתי אותם בעצמי וזה היה מבלבל לעתים. גם עם ילדי, עד כמה שהשתדלתי, הלכתי לקורסי הורות, ניסיתי ללמוד מחברות, לא הצלחתי לתת גבולות, לא יכולתי לאלף בדרכים קשות את הפרא שבילד, היום אני חושבת שצריך לתת גבולות שילדים מחפשים גבולות, ומי שיכול שיעשה את זה, אני מנחמת את עצמי שגדלתי ילדים שיודעים לתת לעצמם גבולות, שיש להם חשיבה עצמאית שלא מונעים מפחדים ועונשים, ואולי נשמתם חופשייה יותר, כך אני מקווה..

עם אמי ואיתי התהפכו התפקידים בשל מצבה הגופני והמנטלי, בהתחלה היה לי קשה התפקיד האמהי הזה , אבל לכל מתרגלים כנראה.

מדוע את שביססת לך מעמד ספרותי בספרות הילדים החלטת להוציא לאור עצמאית? הרי שנים הוצאת ספרים בהוצאות מסחריות גדולות, מה גרם לך להחלטה?

בעצם התחלתי בכתיבה למבוגרים, כתיבת ספורים קצרים, נורית זרחי הציעה לי פעם להפוך ספור קצר שלי לספר נוער, עשיתי זאת והתאהבתי בכתיבה הזו, אני כותבת ספרים שמתאימים לילדים, לנוער וגם למבוגרים, כל אחד מבין ומוצא משהו אחר בספר.

 כשהתחלתי לכתוב לילדים ההוצאות קבלו כל מה ששלחתי ופרסמתי 15 ספרים שזכו להצלחה, אני מבקרת בבתי ספר ומשוחחת עליהם, הם נכנסו למצעדי הספרים, ילדים מתחברים ואוהבים אותם.

את הספר הזה, החלטתי להוציא בדרך אחרת, לעשות אותו בדרכי בדיוק כמו שאני רוצה, להיות אחראית על הכל ולקבל יחס אוהד ומפרגן, שהיה חסר לי לעתים מההוצאות המסחריות הגדולות, למרות שהיו לי עורכים נפלאים כמו יחיעם פדן ומירה מאיר. רציתי לקחת את גורלו של הספר בידי, ורציתי לא לחכות שנים עד שיצא לאור כי שעון החול הרי עובד ואני רוצה לעשות עוד ועוד ולערוך עוד מופעים עם בתי, ושם להציע את הספר לאלו שכל כך רוצים לקחת את המילים איתם. ומכיוון שאני אוהבת חידושים ואתגרים בתי שכנעה אותי להוציא את הספר בדרך הזו בהדסטארט.

 

עוד מהבלוג של ריקי כהן

Thumbnail

גזירה שאי אפשר לעמוד בה

זה הולך ומתגשם מול עינינו, הסיוט בו הרפואה הציבורית לא תושיט לנו מרפא ומזור ביום משבר וחולי, ולא משנה כמה שכבות ביטוח נרכוש כדי להגן על עצמנו והיקרים לנו. בימים אלו מוגש לאישור הכנסת חוק ההסדרים הנודע. אחת מגזרותיו החדשות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

"הוא ממילא ימות עד יוני"

אפתח בסיפור אישי. לפני כמה זמן נזקק בני הבכור לפרוצדורה רפואית לא מסובכת אבל נדרשת בדחיפות. בירור עם קופת החולים שלנו העלה שיש מספר מכונים המורשים לבצע דרכם את ההליך, הכי קרוב לביתנו נקב במועד לביצוע: בעוד שלושה חודשים....