הבלוג של ריקי כהן

את לא נולדת אשה

משוררת, עורכת, מייסדת PUBLICO לקידום גופי תרבות ויוצרים ברשת. עורכת ואוצרת הספר" את לא נולדת אשה" שבו 100 יצירות של נשים על נשיות. ספר הביכורים שלי, "ערמה מלוכלכת בכל חדר" יצא בהוצאת ספרא בדצמבר 2013, וקובץ הסיפורים "אצלכם זה בוכה"... +עוד

משוררת, עורכת, מייסדת PUBLICO לקידום גופי תרבות ויוצרים ברשת. עורכת ואוצרת הספר" את לא נולדת אשה" שבו 100 יצירות של נשים על נשיות. ספר הביכורים שלי, "ערמה מלוכלכת בכל חדר" יצא בהוצאת ספרא בדצמבר 2013, וקובץ הסיפורים "אצלכם זה בוכה" שערכתי לבוקסילה, וכלל גם סיפור שלי פורסם בתחילת 2014. עורכת אירועי שירה ומוזיקה עם טל ניצן, "שירה בלילה". צילום תמונות הפרופיל: אריק סולטן

עדכונים:

פוסטים: 29

החל ממאי 2010

הצלמת זואי גרינדאה שתציג מחר במופע “המשורר טובע אחרון” מותחת את גבולות הטאבו החברתי כשהיא מצלמת את ילדיה בהעמדות מטרידות ועירום חלקי. לתגובות הקשות, היא מגלה, אחראיות בעיקר נשים ואמהות, והיא לא עוצרת בגללן, עכשיו למשל היא בודקת את הדמות הגברית שבתוכה

22/12/2013

זואי גרינדאה היא צלמת מטרידה. הקביעה הזו היא מחמאה, בזירה תרבותית רווית גירויים, ריגושים ופרובוקציה היא בולטת ביכולת שלה ליצור פריימים וויזואליים מעירי קונפליקט פנימי, ועתירי יופי עוצמתי. גרינדאה משתמשת באובייקטים שנויים במחלוקת בצילום שלה, הילדים שלה. היא מצלמת אותם בהעמדות, לבוש ותפאורה בלתי שגרתיים ויוצרת מעין סיפורים קולנועיים בצילומים שלה, שיש בהם יופי מזכך, עדינות ואלימות כאחד. ההקשרים האמנותיים העולים בתודעה הם הצלמת סאלי מאן והסרטים של דיוויד לינץ. המעריצים שיצרה לה ברשת הם קהל אוהד מאוד לצילומים עוצרי הנשימה המותחים את הגבולות שוב ושוב, אבל הקהל הרחב, לו נחשפה כשפרסמה צילום של הילדה שלה באתר “הארץ”, מצית את השדים הפוריטנים, את הטאבואים של ילדות ומיניות בזעם הצדקני השכיח בהם. לחלקן של הנשים בתגובות האלו, עוד נגיע בראיון הזה.

גרינדאה תציג מחר בבית היוצר בת”א, מיצג צילום ראשון מסוגו ועם תמונות בחשיפה ראשונה בערב השירה, מוזיקה וצילום בעריכתי (עם טל ניצן )”המשורר טובע אחרון” לצד הצלמים שירה סתיו ויורם קופרמינץ. היא  למדה במוסררה צילום וכן קולנוע ותיאטרון חזותי בבית הספר סם שפיגל. את השימוש בפייסבוק, שם נחשפתי אליה, היא אוהבת כדי לבחון את הצילומים שהיא יוצרת, “מה שיפה בפייסבוק הוא שאמנות קורית מעצמה, היררכיה קורית מעצמה, כבר לא צריך את הפטריארך שיחליט מה יפה ומה נכון ומה לא. מה שיוצא בצילומים שלי זה העבר שלי והשדים שלי. השדים מההווה ומהעבר, חיים מורכבים וילדות מורכבת”.

חלק מהצילומים נראים כמו שחזורים של סיוטים

כן, יש סיוט בצילומים שלי, גם כשהייתי ילדה ואימי הייתה מביטה בציורים שלי, היא הייתה שואלת אותי איך ילדה עדינה ומתוקה כמוך מציירת שדים כאלו? מאיפה השדים האלו? תמיד הייתי חולמת מקצועית ולפעמים יש לי פלאשבקים של דברים שאני לא יודעת אם חלמתי אותם או חייתי אותם. הטירוף הוא חלק מהחיים שלנו, הכאוס הוא כאן, הוא נוכח תמידית, החיים שלי הם כאוס ואני שואפת לסדר, אני שואפת לשפיות ויש טירוף. זה נמצא בכולם, חלקינו מודעים לזה יותר וחלקינו פחות.

ואיך התחילו הילדים שלך להשתלב בצילום?

הילדים שלי חיים את הצילום, כל הבית זה סטודיו. כשירד שלג הם נורא רצו לנסוע ולא יכולתי לקחת אותם, אז עשינו סט של שלג, עם פרוות, מלח, תאורה ורקע והיינו בשלג. איפרתי את הילדה שתהיה חיוורת ותיראה בשלג, זה משחק. רוב הצילומים הם בבית. הם אוהבים את זה מאוד. הצילום הוא חלק אינטגרלי מהתקשורת בינינו, כשהיינו בבית בסופה, הקטנה ביקשה, צלמי אותי והקימה סט צילום בעצמה. אני מתייעצת איתם. הם גם ההשראה שלי וגם חלק מהתהליך.

האם דיברת איתם על התגובות לצילום או המשמעויות שלו?

אנחנו לא מדברים על המשמעויות, אני לא לוקחת נושא ומעבדת אותו. אלו הבזקים של רעיונות ולפעמים מראות שאני רואה ומקצינה. אחר כך, כשאני מנתחת את זה אני יכולה להבין מאיפה זה בא.

מאיפה?

מהעולם שלי, אני צרכנית אמנות מגיל אפס, גדלתי בבית של אמנות ואני כבר לא יודעת מה זה אני ומה ההשפעות שספגתי.

כששיתפתי תמונה שלך קיבלתי תגובות מאמהות היו שהתרעמו על העירום וטענו שיש בהן רמזים פדופילים, מה דעתך על זה?

קודם כל הילדים לא ערומים, אני מאוד מכבדת את הגוף שלהם. בעולם אוטופי הייתי מצלמת אותם בעירום מלא כי זו הצורה הכי יפה של בני אדם, אבל אנחנו לא בעולם כזה. התמונה זכתה לתגובות קשות גם בהארץ, אני לא מצליחה להבין איך בטן של ילד, זו בטן! איך בטן של ילד גורמת לכאלו תגובות קשות של בני אדם. ועוד מנשים! ניסיתי להבין איך הם רואים בזה פדופיליה, ולא הצלחתי. זה כמו במבחני רורשאך. אני רואה את הצעירה היפה והם רואים זקנה עם פרונקל. אני לא רואה אותה, אין בי שום מחשבה אפלה לגבי הילדים שלי ואין לי רצון לעולל להם ולהרע להם. הכל נעשה בהסכמה ובאהבה.

וזה מעמת אותי עם חברה חולה. כשיצאו הטוקבקים בהארץ זה הבחיל אותי. עד אז חייתי ביקום מקביל, קיוויתי לא לקרוא אותם אבל התפתיתי. מול המסרים האלימים שאנחנו חיים בהם, כשיש את הפרסומת של דולצ’ה וגבאנה, כשהאישה נאנסת באונס קבוצתי, איך אפשר לראות באמנות שלי משהו מיני? אני לא רואה באמנות שלי שום דבר מיני, וזה מה שנשים רואות? זה מה שאמהות רואות? איך אפשר?

אני יותר הימרתי על גברים שיראו דבר כזה, הרגשתי בסוג של ציד מכשפות, ופתאום הבנתי שבתקופת האינקוויזיציה מי שהיו אחראיות לציד היו נשים ולא גברים. אין בי שבריר מחשבה כזו והן הוציאו אותי מבועתת. זה מצער אותי ומעניין אותי ברמה החברתית והאנושית, סוג של שוק.

צילום: זואי גרינדאה

האם הילדים חשופים לתגובות האלו?

הבן הגדול נחשף להן וזה ממש לא אכפת לו. הוא מאוד גאה בי ובאמנות שלי, והוא מודע לזה שזה יוצא דופן, הוא מרגיש סופרסטאר. הם יודעים שזה עוד חלק של האהבה שלי אליהם, הם אף פעם לא ירגישו קורבנות של האמנות שלי.

קולו של המאצ’ו

ובכל זאת, יש לה עכבות, בצילום העצמי שלה, רק לאחרונה החלה לפרסם את הצילומים של עצמה.  זה משונה, היא מהרהרת, כשרציתי לצלם את עצמי בעבר לא היה לי נעים מהוריי ועכשיו לא נעים לי מהילדים שלי. בצילום העצמי שלי אני נותנת לעצמי דרור להוציא דברים יותר בוטים ומיניים, על נשיות וגבריות ופחות מעסיק אותי מה ההורים שלי יגידו כיום, יותר מה הילדים שלי ירגישו ויחוו.

אני מאמינה שזה גם מה שמקבלים בבית, אם זה בית שאין בו טאבואים. כי לפרש את אמא שלך גם כאישה וגם יצור מיני, ולא רק כאמא תרזה, זה בעייתי. זה מעורר בי שאלות ותהיות ואני מקווה שימים יגידו שאני צדקתי.

כמו שאני מחזיקה בתפיסת עולם דומה לזו של אמא שלי, אני חושבת שהילדים שלי יגדלו עם תפיסת עולם דומה לשלי.

כשאני מצלמת את עצמי זה מאוד חושפני. אדם שאני מאוד אוהבת האשים אותי בנרקיסיזם, דווקא כששמתי את עצמי בחזית, דווקא אז – הקול הגברי שאל אותי באיזו זכות אני עושה את זה. זה היה קול המאצ’ו, השוביניסטי. ואז הרגשתי שאומרים לי, אוקיי, קיבלנו את הגחמה האמהית שלך, שאת עושה בילדייך ככל העולה על רוחך, אבל עד כאן. חשבתי שאולי זה נובע מתוך צורך לשייך אותי למשבצת האמא, ולא האישה והאמנית.

הדיכאון גילה את הצורך למצלמה

“גדלתי בצרפת עד גיל שש”, היא עונה לי על ילדותה, “אמא שלי לימדה באר-דקו בפאריז, היה לה חבר טוב שהיה צייר ותפקד כאבי הרוחני. הוא אימץ אותי לחיקו, לימד אותי לצייר וחשף אותי לאמנות. אחר כך באנו לארץ והכל השתנה לגמרי. לא הייתה אמנות ולא שום דבר. היה מדבר צחיח. גדלתי בירושלים, והכל השתנה, גם אמא שלי חזרה בתשובה. השינוי היה דרמטי, כי ממהפכות 68 שאמא שלי השתתפה בהן בצרפת, היא הפכה לדתייה, אבל היא לא פנאטית.

ממה מושפע הצילום שלך?

הצילום שלי מושפע לאו דווקא מדברים ויזואליים וקשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת של מה השפיע עלי. אקספרסיוניזם גרמני דיבר אלי מבחינה ויזואלית, גם בציור וגם בקולנוע. ובגיל הנעורים מאוד הושפעתי מגוסטב קלימט ואגון שילה ואוסקר קוקושקה. דווקא ציור כי רציתי להיות ציירת, והיה לי ברור מגיל צעיר שאהיה ציירת. ההתמודדות שלי עם ציור לא קלה, יש לי שם יחסים אמביוולנטים. ואז בגיל 16 הרגשתי צורך פתאומי חזק לאחוז במצלמה, אפילו לא חשבתי מה אני רוצה לצלם, רציתי את האובייקט הפיזי, וזה מוזר כי אין לי פטיש למצלמות, היום אני מצלמת לרוב במצלמת פוקט קטנה.

מיד אחרי התיכון נסעתי לטיול מוזיאונים לאירופה, ובמהלך הטיול חטפתי דיכאון מאוד קשה. ושם שכבתי במיטה של סבתא שלי המתה בפריז, ואמרתי לעצמי, אני רוצה צילום, מתוך הדיכאון, כשעוד לא ידעתי מה מקומי וייעודי, החלטתי שזה מה שאני אעשה. חזרתי לארץ ומיד התחלתי ללמוד צילום וזו הייתה אהבה מיידית. מיד הבנתי שזה הדבר שלי.

בצילומים האחרונים שאת מעלה לפייסבוק את מצלמת דמויות אנדרוגיניות, למה?

כי זה קודם כל אדם, אדם הוא אדם ואחר כך מין. אני לא מוצאת חשיבות בלהגיד, זה זכר וזו נקבה וזה ספל. בגלל זה אני מצלמת את עצמי כגבר, כי כל החיים שלי הרגשתי מאה אחוז אישה, עם כל הקלישאות וכל העניין התרבותי של מה זה להיות אישה, ופתאום יש קול נוסף שמדבר, שמהדהד, ואני לא יודעת אם הוא גברי, אבל הוא חווה את החיים בצורה שונה, ואני תוהה אם זה גבר, אם זה נער, או אם זו עוד דמות בתוכי.

אנחנו באים בטענות לגברים שהם לא מספיק מחוברים לצד הנשי שלהם, אבל גם אני עצמי לא מספיק מחוברת לצד הגברי שלי, כשבעצם אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אם אהיה מחוברת אליו, כנראה שאחיה ביותר הרמוניה עם העולם.  והדמות הזו שנכנסתי אליה היא כיפית, היא מגלה לי דברים חדשים על העולם. זה הרבה יותר חושפני להצטלם בתחפושת מאשר בעירום מלא.

צילום: זואי גרינדאה

ואיך הילדים מגיבים לזה כשאת בדמות גברית?

הילדים שלי לא אוהבים את זה בכלל שאני בדמות הגברית. הבת הקטנה שלי אומרת לי שאני מכוערת בדמותו, אז אני מקפידה להצטלם כשהיא לא בבית.

עוד מהבלוג של ריקי כהן

תצוגה מקדימה

גזירה שאי אפשר לעמוד בה

זה הולך ומתגשם מול עינינו, הסיוט בו הרפואה הציבורית לא תושיט לנו מרפא ומזור ביום משבר וחולי, ולא משנה כמה שכבות ביטוח נרכוש כדי להגן על עצמנו והיקרים לנו. בימים אלו מוגש לאישור הכנסת חוק ההסדרים הנודע. אחת מגזרותיו החדשות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

"הוא ממילא ימות עד יוני"

אפתח בסיפור אישי. לפני כמה זמן נזקק בני הבכור לפרוצדורה רפואית לא מסובכת אבל נדרשת בדחיפות. בירור עם קופת החולים שלנו העלה שיש מספר מכונים המורשים לבצע דרכם את ההליך, הכי קרוב לביתנו נקב במועד לביצוע: בעוד שלושה חודשים....

תגובות

פורסם לפני 6 years

הבריאות רועדת

מערכת הבריאות רועדת, והרטט המסוכן עומד להגיע לחיים של כולנו. התקופה הקרובה קריטית מבחינתנו, האזרחים החיים כאן, בעניין ההחלטות שיתקבלו בצמרת מערכת הבריאות, וישפיעו ישירות על היכולת שלנו בפשטות – להיות בריאים. זו תקופה בה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה