הבלוג של רעות חוצה

reuthotse

עורכת תוכן מסחרי בסלונה, וגם בלוגרית בזמני הפנוי.

עדכונים:

פוסטים: 20

עוקבים: 22

החל מינואר 2014

ב-2005 נשלחתי כחיילת לפנות את יישובי גוש קטיף בתכנית ההתנתקות. היום כשאני רואה את התמונות מפינוי עמונה אני נזכרת בימים ההם. את כאב המפונים אני מבינה בהחלט אבל אני יודעת גם איך זה מרגיש להיות בצד השני, איך זה מרגיש להיות חיילת מפנה

02/02/2017

דחפורים הורסים את בתי הישוב פאת שדה (צילום: עמוס בן גרשום)

תמונות הפינוי מעמונה הן לא רק הסיוט של ביבי שמדמיין כבר את הפריימים המפלילים בתשדירי הבחירות הבאות של הבית היהודי. התמונות האלה מזכירות לי גם את הימים שבהם אני פניתי את ישובי גוש קטיף כחיילת בתכנית ההתנתקות.

כשהתגייסתי לחיל החינוך כמורה חיילת לא העליתי על דעתי שפחות משנה אחרי אני אמצא את עצמי בלב ה-פרשה של קיץ 2005, את שידורי החדשות הבלתי נגמרים של אותם ימים בכלל לא ראיתי כי הייתי חלק מהם. שם, ברחובות הנטושים של נווה דקלים, גני טל, מורג, בדולח, היו עוד מקומות אבל עם הזמן כבר לא שמנו לב לאן ניסע.

גוייסנו למעגל הראשון (כך קראו למעגל המפנים), כמורות חיילות, שתפקידן היה לפנות נשים וילדים, להיות אמפתיות יותר ורגישות לכאב המפונים. באמת היינו רגישות ואמפתיות, בכינו מלא…:)

חיילות צה"ל המשתתפות בפינוי הישובים, בעצמונה (צילום: מארק ניימן)

מחלקות החיילים המפנים הורכבו ממורות חיילות, בשביל הרגישות, שוטרי מג”ב בשביל הנחישות, ופרחי טיס בשביל הטקסיות.

הכי קשה היה להיכנס ליישוב. מסביב היו המון אנשים, חלקם צעקו עלינו, חלקם בכו והתווכחו, עיתונאים, צלמים, ניידות שידור, צוותים מכל העולם (פעם הסכימו לי להשתמש בשירותים שבקראוון העיתונאים היפנים), אנחנו נכנסים בטורים, הנעליים שלנו רוקעות על השביל, זה לא נשמע טוב. היו בתים שארזנו מרמת הכלים בכיור, חיים שלמים שנכנסו לארגזים בתוך 4 שעות כשעשרות חיילים ממיינים חפצים של אנשים שאפילו לא ידענו את שם לתוך ארגזים שכתוב עליהם צהל.

חיילי צה"ל אורזים ומפנים בתים בעצמונה (צילום: מארק ניימן)

משפחות מסוימות סרבו להתפנות בעצמם, ביקשו שנישא אותם, ארבעה חיילים נושאים בנאדם בשיטת יד יד רגל רגל וכולם בוכים. היו בנינו כאלה שהכירו מפונים, היו כאלה שהיו בעצמם מתנחלים, היו דתיים, היו ימניים, אבל כולם עשו את העבודה שלהם, סירוב פקודה לא הייתה אופציה והאמת, גם לא חשבנו שזאת בכלל החלטה רלוונטית.

חודש וחצי עברו עליי ביישובי גוש קטיף או במחנה רעים שהוקם לצורך קליטת החיילים המפנים. בדיעבד זאת הייתה חוויה מעצבת. אני לא אשקר, היו הרבה רגעים מצחיקים, הזויים, היה בזה משהו מסעיר ושובר שגרה בשביל מישהי שגוייסה לתפקיד הכי לא קרבי בעולם. היו גם הרבה רגעים עצובים, סוריאליסטיים ומוזרים שלא בא לי לשתף.

ברור לי שפינוי גוש קטיף שונה מסיפור עמונה. מהחוויה שלי רוב התושבים התפנו עוד לפני, הפרובוקטורים הגדולים משבילי היישובים שצעקו עלינו היו לרוב בכלל מפתח תקווה (הימים היו ימי החופש הגדול ובכל פינה ראינו קבוצות של בני נוער עם גיטרות וחצאית וגם את אריאל זילבר). כמעט אף פעם לא נהגו בנו באלימות, הייתה הבנה שבשתיקה, כולם ידעו שזאת פעולה לא נעימה לשני הצדדים, שאנחנו כולנו חיילים בשחמט של החיים.

היום, כשאני צריכה לבחור למי לחלק את מנת האמפתיה שלי אני בוחרת בשוטרות ובשוטרים וחיילי וחיילות המג”ב וצה”ל שלוקחים חלק בפינוי. זה דבר נורא לפנות מישהו שלא רוצה מהבית שלו ועוד יותר נורא שזה נעשה לפעמים תחת אלימות ולחץ נפשי. תשמרו על עצמכם.

עוד מהבלוג של רעות חוצה

תצוגה מקדימה

סקופ: אליאב אוזן הוא מעכשיו פרזנטור ודושבאג

לא צריך להיות צופים אדוקים של "האח הגדול" כדי להכיר, לפחות בכללי את משולש האהבה של שלושת הדיירים אליאב, דנית ונופר. אחרי שבמשך כל העונה השפיל אליאב רווק תל אביבי מצוי את דנית, השלה אותה ואז עזב אותה ואז החליש אותה, ואז בודד...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

ללכת בדרכך: הספר שתקראו בנשימה עצורה

אני מסווגת ספרים לפי מידת הריתוק שלי. יש ספרים שאני קוראת בניחותא, כמה דפים מידי לילה לפני השינה, יש ספרים שאני קוראת במאמץ, רק כדי לא להרגיש שוויתרתי מהר מידי לפני שאני זונחת אותם באמצע. אבל יש ספרים, שמרגע שעיניי קוראות...

תצוגה מקדימה

סופשבוע ירושלמי

אני ירושלמית. למרות שבאופן רשמי אני כבר לא גרה בה למעלה מ-5 שנים. עזבתי, כמו עוד הרבה צעירים כמוני שאיכזבו אותה. אז כן, עזבתי את העיר, ואני לא מתכוונת לחזור, ובכל זאת תמיד אשאר ירושלמית. כן, אני ירושלמית. נכון, אני מכירה טוב...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה