הבלוג של Misstingel

reutho

נולדתי בירושלים ומיד שאלתי למה? מחפשת תשובות עד היום.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מנובמבר 2012

כשפתחתי את הבלוג הזה, לא מזמן מידי, הבטחתי לעצמי שלא יהיו בו סיפורי זיונים או תמונות שלי עם אבקות חשודות באיזור הנחיר. אם להיות גלויה זה בעיקר בגלל שאני לא מסניפה קוק ולא מזדיינת בשירותים של ה”חתול והכלב”. מצד שני, כתבתי כאן פוסטים כל כך חשופים וגלויים, שאולי בעצם כדאי שאני אתחיל לבחון שירותים של מועדונים אפלים, זה ימנע ממני את הצורך לספר ברשת איך שברו לי את הלב.

אבל כל זה ממחר, כי גם היום זה הולך להיות פוסט חשוף.

חנוכה, מכל החגים זה החג שהכי מעמת אותי עם העבר, העבר שבו הייתי פרה שמנה.

לאחרונה, נחשפתי למרבה הזוועה לתמונות שלי מלפני לא הרבה זמן. זה כל כך מפחיד אותי להסתכל עליהן שאני אפילו לא יכולה להיות צינית.

טוב, זה לא שהייתי איזה “לקווינדה שאפל, אם לארבעה מנבאדה” ששוקלת 340 ק”ג בימי חול. למזלי, הצלחתי להתאפס על עצמי עוד כששקלתי רק סכום דו ספרתי של שומן. עדיין, אני נראית כמו פאקינג מובידיק!

הייתי ילדה שמנמנה, נערה שמנמנה עם משקפיים, גשר, גישה בעייתית לאופנה ואטיטיוד של נאצי, הייתי חיילת שמנמנה עם חיבה לשווארמות ואייסקפה, וזה נמשך ונמשך, עד לפני שנה וחצי.

תמיד ידעתי בעומק הלב שקשה לי. העולם שייך לצעירים, אבל לא לכולם. הוא שייך לצעירים רזים עם שיניים ישרות, שיכולים להעלות לפייסבוק תמונות ממסיבות ברכה ולקבל מלא לייקים. הוא לא שייך לבחורות “עם פנים יפות” ו25 ק”ג עודפים. מי שלא היה שמן פעם, לא יבין לעולם את המניפולציות שסופלה שוקולד יכול לעשות עלייך.

מי שלא היה שמן פעם לא יבין את התסכול שחווים בחנות הבגדים, במסיבה שעם כל הבנות מתחילים החיילים מהצנחנים ואיתך מתחיל האפסנאי התימני מפקמ”ז, את הפחד לעבור ליד חלון ראווה או מראה ולהביט בגוף שלך באמצע הרחוב.

את חוסר הביטחון שלך מול גברים, מול בחורות רזות, מול אמא שלך שממש ממש ממש רוצה שתרזי, ואחיות שלך שאומרות לך “תורידי רק 10 ק”ג וכבר תיראי מעולה”, כאילו שלהוריד 10 ק”ג זה פיס אוף קייק. זה לא.  פיס אוף קייק זה טעים.

אנשים שמכירים אותי לא חווים אותי כביישנית או חסרת ביטחון. גם כשהייתי שמנה ידעתי לרקוד יפה, לפתות יפה, היו לי ציצים יפים, אבל כשהייתי שמנה לא הייתי ראויה לאהבה או להערכה או לגברים נורמליים. בג’ונגל הכי מסוכן בעולם- החברה המערבית, בנאדם שמן נשאר מאחור- הוא מתנשף בעליות וקשה לו לרוץ, וכל הבנות הרזות אלה חולפות על פנייך עם חיוך של קולגייט ומכנסיים קצרות מידי.

אז כל זה השתנה לפני שנה וחצי. זה לא קרה ביום. חודשים על חודשים ניהלתי עם עצמי דיון על תפקיד האוכל והשומן בחיי, על החלל שהם ממלאים.

גרתי אז שנתיים בתל אביב, עם שתי שותפות שביחד שקלו כמו המרפק שלי, משקיפה על כל הכוסיות עם החצאיות הקצרות והאופניים, וידעתי שגם לי מגיע, שגם אני יכולה.

ביום שישי אחד, הרגשתי כאילו מישהו הקיא אותי,נפלתי לתהום שחורה של חוסר ביטחון ושנאה עצמית יוקדת, נכנסתי כמו תמיד ללופ של הצלפות של ירידות עצמיות, ככה להרגיש טוב עם עצמי. אבל רעות החדשה יחסית, שהתחילה לנבוט בתוכי ולנהל עם עצמי דיונים, העיזה לומר לי בנחישות- את יכולה להשתנות. קורבנות הם אנשים שפגעו בהם, ששחטו אותם, שלקחו מהם את חייהם. את לא קורבן.

מתוך תהום אפלה הצלחתי לקום, לפלס לעצמי דרך למעלה. התחלתי בסוד. אף אחד לא ידע. זה היה קשה. להתמיד באכילת לחם קל, להגיד לשותפות הנוציתיות שלי “לא אני לא מכינה השבוע בראוניז”, או יותר טוב- להכין בראוניז ולא לאכול אותם.

משבוע לשבוע ירדתי עוד ועוד, אנשים מסביבי התחילו לשים לב, אבל לא היו בטוחים עדיין. היו ימים שאיבדתי את זה לגמרי, מישהי אחרת מהעבר, מהכאב חזרה לי ללב ותבעה את ליטרת הבשר שלה תרתי משמע, אבל השינוי כבר קרה, הוא היה חזק ממני. משהו בתוכי אמר לי “את לעולם לא תחזרי להיות שמנה”.

כל שמן מספר איך לא האמין שהוא קונה מכנסיים מידה 38. גם אני התווכחתי עם המוכר בקסטרו שהביא לי את הג’ינס ההוא, אבל הוא צדק. כשהכפתור נסגר בקלות, קפצתי בתא.

להוריד במשקל זה מלא ניצחונות קטנים, זאת פרוסת עוגה שויתרת עליה, זה הסלט שהתעקשת להכין, זה האומץ לעלות על המשקל גם כשאת יודעת שהוא לא יפרגן. זה למקם באחורי הראש זבוב שמזמזם לך תמיד “את לעולם לא תחזרי להיות שמנה”.

אז היום, אני רזה. קשה לי לכתוב את זה. רזה. תראו לא הייתי מלהקת את עצמי לגיליון בגדי הים של “בלייזר”, אבל אני גם לא מתביישת ללכת לזארה, כי איזה מכנסיים יכולות עליי עכשיו???

ולמה דווקא בחנוכה אני נזכרת בכל זה? כי בחנוכה אני מבינה כמה שברירי הוא הרגע, איך בשנייה אחת הכל יכול ליפול, אני מבינה שחתמתי עסקה לכל החיים.

אני מבינה שהשינוי יתקיים כל עוד אני אמשיך לזמזם לי בראש, כל עוד אני אמשיך לבחור יום יום לא להיכנע למניפולציות של סופלה שוקולד.

אז אני נכנסת לחנות, ובכוונה הולכת למוכרת, ושואלת “איזה מידה את חושבת תתאים לי במכנסון הזה?” והיא מודדת אותי במבט ואומרת “קחי את ה1, תנסי גם את ה0 אולי” ובלב אני אומרת לעצמי שה-0 הזה שווה את כל החסות בעולם.

עוד מהבלוג של Misstingel

תצוגה מקדימה

תהיי יפה ותתאמצי

לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה. לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תארוז לי חתול בבקשה

אם עד לפני כמה חודשים הייתי מבולבלת וחסרת כיוון כמו וויז בדיזינגוף סנטר, הרי שהיום אפשר לומר שהחיים שלי הסתדרו לא רע בכלל. התחלתי עבודה חדשה ומעניינת, סיימתי את התואר הראשון, אפילו רזיתי 5 ק"ג- עוד קצת והחיים שלי יהפכו...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

האבודים

אני רעות ונולדתי באוגוסט 1986 ואני חלק מהדור האבוד. כן כן, גם אני סיימתי לא מזמן תואר ראשון מיד אחרי שמצאתי את עצמי בהודו ואיבדתי את האמון שלי בחלום האמריקאי, אחרי שסימנתי וי על "תיכון" "צבא" "סמים" ו"מרד גיל הנעורים". אני בת 27...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה