הבלוג של Misstingel

reutho

נולדתי בירושלים ומיד שאלתי למה? מחפשת תשובות עד היום.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מנובמבר 2012

הייתי ילדה שמנה. הייתי מתבגרת שמנה, חיילת שמנה, מוצ’ילרית שמנה, סטודנטית שמנה, בטח כבר הבנתם ת’קטע. ולמה אני מספרת לכן את זה? כי פתאום מכל עבר צפות מולי ילדות קטנות ורזות וחמודות שהמוח שלהן כבר מעוות, ואני כבר לא יכולה לשתוק יותר

14/12/2014

סליחה ילדה שמנה (צילום: שאטרסטוק)

הייתי ילדה שמנה. אם קראתם בבלוג הזה יותר מפעם אחת, או אם אתם מכירים אותי באופן אישי, אתם בטח יודעים וזוכרים שהייתי שמנה. אהבתי שוקולד, ועוגות גבינה, וגם אהבתי תות גינה אבל עם קצפת.  אבל רגע, לפני שאני מתחילה לזמזם את כל השיר, נתחיל מהתחלה.

ההתחלתי להשמין בגיל 5. בתמונות הילדות שלי מאז, רואים ילדה חביבה עם כרס קטנה, שעוד נחשבת לחמודה. בכיתה א’ כשהתחפשתי לבת הים, האחים הגדולים שלי צחקו עליי שאני נראית כמו בת הים בהריון. בכיתה ד’ אמא שלי טסה לארצות הברית ואני עברתי לחסותם של האוכל הדוחה של אבא שלי וברגר קינג, השמנתי כל כך בחודש הזה, עד ששום בגד שאמא שלי קנתה לי בסיילים של אחרי כריסמס, לא עלה עליי.

בכיתה ד’ עשיתי את הדיאטה הראשונה שלי.היא דווקא הייתה מאוזנת, הדיאטה הזו. ורזיתי בה, אולי, לא יודעת. כי נשארתי שמנה.  מיד כשחלף הוריקן החסות והסלטים הזה מחיי, חזרתי לאכול גלידות, חטיפים, פיצוחים, ממתקים, וגם אוכל. למה אכלתי? כי הייתי ילדה קטנה ומאושרת, זה למה.

לקראת הבת מצווה, זה פתאום נהיה דיבור, להרזות. אני צריכה להוריד במשקל, כי איך אני אגיע לבת מצווה שלי שמנה? איך אני אחגוג את 12 שנות חיי הראשונות כשברור לגמרי שאני כישלון מהלך של השמנה כרונית? אז רזיתי. בכל מיני שיטות מפוקפקות יותר או פחות. אפילו הלכתי למרזי מורית, זה לא עזר.

בסופו של דבר, למרות הצלחתי לרזות קצת לקראת הבת מצווה, זה לא היה בסטנדרטים המקובלים. בדיעבד, בתמונות, אני דווקא מאוד חמודה רק שאז הרגשתי כושלת ונחשלת, שמנה ומיותרת. כן, הרגשתי ככה בדיוק.

לאורך שנות משמניי,הרבה אנשים הרגישו צורך לדחוף את האף הגדול והמחוצ’קן שלהם לצלחת שלי, להתעניין בהרגלי התזונה שלי, להטיף לי, או “להחמיא לי”- את כל כך יפה אבל שמנה.  איך שנאתי את המחמאה הזו.

גדלתי, התבגרתי והמשכתי להיות שמנה. מעולם לא הייתי ביישנית, או מקרינה חוסר ביטחון. הייתי תמיד מקובלת ואהובה.  אבל רוב הזמן שנאתי את עצמי. שנאתי את עצמי אחרי שאכלתי, כל דבר. שנאתי את עצמי אחרי שלא הצלחתי לצום מספיק שעות, שנאתי את עצמי כשנכנסתי למקלחת, כשהסתכלתיי במראה. כשהתחילו איתי, כשהייתי בדייטים.

ללכת לקנות בגדים הייתה חוויה נוראית, לנסות להתארגן לאירוע היה קרב אבוד מראש. להיכשל פעם אחרי פעם, אחרי פעם בכל הדיאטות ההזויות שחשבתי שאני אצליח לעשות, שנאתי את עצמי.

הייתי בטוחה שאני בושת המשפחה. איך, איך אני עושה את זה לאמא שלי כל פעם מחדש. היא רושמת אותי ל”שומרי משקל” ואני באמת שומרת על המשקל- לא יורדת אפילו גרם. היא עושה לי מנוי לחדר כושר, ואני אפילו לא מצליחה לרדת מידה במכנסיים. פעם חשבתי שחלום חייה של אמא שלי היה שאני אהיה רזה, פעם חלמתי להפוך לאנורקסית, רק כדי להצליח סוף סוף לתת לה קצת נחת מהבת הפגומה והשמנה שלה.

הייתי בטוחה שכל הבעיות שלי בחיים נובעות מהיותי שמנה. הייתי בטוחה שכל הבעיות שלי בחיים יפתרו ברגע, כשאני רק אפסיק להיות שמנה

ואז רזיתי.

בגיל 25 עשיתי דיאטה. רגילה.  כזו שאוכלים בה סלט ולחם קל, ורזיתי. רזיתי 20 ק”ג. בפעם הראשונה שהגעתי להורים שלי עם הג’ינס מידה 38 שלי, אמא שלי הסתכלה לשמיים בתנועת תפילה-  כאילו שזה עתה קמתי מכיסא הגלגלים או משהו. בפעם הראשונה גברים שעד לפני שנייה התעלמו ממני, פתאום הפכו לנחמדים במיוחד. בפעם הראשונה, מוכרות בחנויות הבגדים, שעד לפני רגע לא ירקו לכיווני, פתאום מתחנפות אליי- ‘הג’ינס הזה מהמם עלייך מאמי’. בפעם הראשונה שבה נחשבתי רזה, פתאום הבנתי- עבדו עליי.

הבעיות שלי לא הסתיימו, הם התגברו. אם עד עכשיו הייתי שמנה וממורמרת, הפכתי לשמנה לשעבר לא פחות ממורמרת, וגם חרדה- אם אעלה הכל בחזרה?

את אהבת חיי לא מצאתי ביום שבו שקלתי 62 ק”ג, להיפך. העלתי 5 ק”ג ואכלתי כמה כאפות במשך יותר מ-3 שנים עד שמצאתי את החתיכה החסרה של הלב שלי.

להפוך לאישה רזה פחות שמנה לא הצליח, אפילו לא לרגע, למחות את הכאב וההשפלה שחוויתי בילדותי ונערותי השמנה. מאנשים שאהבו אותי (או כאלה שממש לא), או מאנשים שלעגו לי, או מגברים שבחדרי חדרים נמשכו אליי, אבל ליד החבר’ה הסתובבו עם איזה כוסית- כי המעמד מחייב.

סלחתי. סלחתי לאנשים האלה. כי הבנתי שהם לא רעים, הם רק מושפעים מהתרבות החולה והמטונפת שלנו, שבה כולם צריכים להראות כמו טיילור סוויפט, וקים קארדשיאן היא השמנה המייצגת שלא מבינה שהבדיחה על חשבונה (אז זהו, שהיא כבר מזמן צוחקת כל הדרך אל הבנק ואל עוד כמה מקומות)

כבר כמעט 5 שנים שאני מצליחה לשמור פחות או יותר על ההישג שהשאיר את הילדה השמנה שהייתי מאחור. אני כבר לא מפחדת שאחזור להיות שמנה. אני כבר מבינה שלעולם לא יהיה לי גוף של דוגמנית, ואני גם לא רוצה. אני לא רוצה לישר קו עם התרבות הדורסנית הזו, שבה כל מי שלא עומדת בסטנדרט הופכת לחריגה.

אלוהים, תודה שלא גדלתי בתרבות הסלפי והאינסטוש, שבה העיסוק בחיצוניות שלנו הופך לאובססיה. בכתבה ששודרה אתמול, ילדות בנות 14 חולמות להפוך לאנורקסיות, הן אוכלות בשירותים כי הבנים המכוערים שאיתם בשכבה עלולים לצחוק עליהן בהפסקת 10, והעולם שותק. כלומר לא שותק, להיפך, הוא מדבר ומספר: הנה, רוסלנה רודינה כבר חזרה לגזרה 3 וחצי שניות אחרי שילדה, מארינה ונינט שתיהן זכו לבוסט רציני בקריירה כשהועילו בטובן להרזות לנו בפריים-טיים.

מליוני ילדות שמנות יהפכו יום אחד לנשים חכמות ומצחיקות ומוכשרות ויפות, שפשוט לא מצליחות להמשיך הלאה, כי הילדה השמנה שבתוכן בוכה ובוכה אחרי שעוד מישהו העיר לה על מה שיש לה בצלחת. וזה הולך ומחמיר. מאז שעברנו לחיות את חיינו דרך סלפיז. מאז שהפכנו את הסטנדרטים האלה לדרך חיים, מאז ש”אורח חיים בריא” הפך לעלה התאנה, שמבקש יותר מבריאות ואיזון ועוד מילים יפות, להבטיח לך את מה שאת כל כך רוצה, להפוך לרזה.

יכול להיות שירידה של 5 ק”ג תעשה איתי חסד, אבל היום, ממרומי 20 הקילוגרמים שרזיתי, יש לי חובה חשובה בהרבה. אני צריכה למצוא את הילדה הקטנה והשמנה שאהבה שוקולד, ועוגות גבינה, שאהבה לשיר לרקוד ולשחק ולפגוש אנשים חדשים ולדבר. אני צריכה למצוא אותה, ולבקש ממנה סליחה. כי היום אני יודעת שהיית פשוט (שמנה) נהדרת.

עוד מהבלוג של Misstingel

תצוגה מקדימה

תהיי יפה ותתאמצי

לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה. לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תארוז לי חתול בבקשה

אם עד לפני כמה חודשים הייתי מבולבלת וחסרת כיוון כמו וויז בדיזינגוף סנטר, הרי שהיום אפשר לומר שהחיים שלי הסתדרו לא רע בכלל. התחלתי עבודה חדשה ומעניינת, סיימתי את התואר הראשון, אפילו רזיתי 5 ק"ג- עוד קצת והחיים שלי יהפכו...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

האבודים

אני רעות ונולדתי באוגוסט 1986 ואני חלק מהדור האבוד. כן כן, גם אני סיימתי לא מזמן תואר ראשון מיד אחרי שמצאתי את עצמי בהודו ואיבדתי את האמון שלי בחלום האמריקאי, אחרי שסימנתי וי על "תיכון" "צבא" "סמים" ו"מרד גיל הנעורים". אני בת 27...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה