הבלוג של Misstingel

reutho

נולדתי בירושלים ומיד שאלתי למה? מחפשת תשובות עד היום.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מנובמבר 2012

לגור איתו (צילום: שאטרסטוק)

אני עוברת דירה. אני שונאת לעבור דירה. כל פעם שעוברים דירה משהו מת בנו, האמון בבני אדם נפגם בגלל מובילים חזירים או בגלל נציגת שירות של יס שמעלה לך ת’סעיף עם המשפטי שימור לקוחות שלימדו אותה בקורס.

אני עוברת דירה, ועוד שוברת חוזה שחתמתי רק לפני חודשיים, ומי שמכיר אותי יודע שהייתי מעדיפה לכרות אונה ולא לעבור דירה ככה סתם באמצע החוזה, אבל הסיבה שאני עוברת דירה היא שאני עוברת לגור עם החבר שלי, שזה משפט שעד לפני חצי שנה לא העזתי לכתוב אפילו לא בסאטלות הקשות ביותר שלי.

אני עוברת לגור איתו. כי טכנית אני כבר גרה איתו, נוזפת בו שהוא לא עושה כלים ושולחת אותו לסופר עם רשימת קניות, ואני עוברת לגור איתו כי שנינו הרגשנו שזה מה שהלב שלנו מבקש. ואני יודעת, כי הוא מספר לי, שאנשים עוצרים אותו במסדרונות העבודה ומספרים לו שהם קראו עליו בבלוג שלי, אז אולי זה לא ממש הוגן לדבר בשם הלבבות של שנינו.

מאז שהוחלט עניין המעבר עלו לי כל מיני מחשבות, אף פעם לא גרתי עם בן זוג, והאמת שגם מבחינת שותפים רוב חיי גרתי עם שותפות. בן זוג הוא לא שותף- יש משהו נינוח יותר ונינוח פחות.

אוי שיט, אין כאן מקדונלדס

פעם ראיתי פרק של “עקרות בית אמיתיות- ניו יורק”, וסתמו, לא לשפוט.

הפרק סיפר על אחת, עקרות בית אמיתית מניו יורק נשואה, שלא נכנסה לשירותים מעולם ליד בעלה, אפילו אם הוא בבית המאודדד גדול שלהם היא לא נכנסת. בפרק שהיה היא הלכה לחרבן במקדונלדס, כי בעלה לא יצא מהבית. השבוע נזכרתי בפרק הזה, כי אין פה מקדונלדס.

אני שוכחת לכבות אורות, יאללה תהרוג אותי

השארתי את האור דלוק בשירותים, וגם הדוד דלק איזה חצי שעה יותר, ומזגן כי חם לי, וכן אני קצת שכחנית, וזה מביך.

כשהייתי קטנה תמיד היינו מדליקים את כל האורות בבית, ואז קצת לפני 19:00, כשאבא חוזר מהעבודה אמא הייתה אומרת “וואי תכבו אורות, אבא יכעס!”, והיינו ממהרים להחשיך את הבית כדי שאבא יחזור ומיד יכבה את הדוד “כי היה יום חם”, אפילו שינואר ולא חם.

וזה לא אני אמרתי, אלא פרויד נדמה לי, שנשים לפעמים נמשכות לגברים שמזכירים להם את אבא.

כן אני קצת אובססיבית על סדר

אני כותבת עכשיו ומרגישה איך הכלים בכיור מציקים לי בכתף, ממש נוגעים בה ומתחננים להישטף, והבגדים על הפוף לא נחים “תכניסי אותי לארון”, וגם אתמול הכרחתי אותו לסדר את הבית ב22:00 בלילה, אפילו שזה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות. אני קצת אובססיבית לסדר וניקיון, מה זה דבר טוב לא?

כשהסביבה מבולגנת הראש שלי מבולגן, והוא גם ככה דיי מבולגן ובו זמנית מתקיימים בו איזה 8 עולמות תוכן שונים. אז מאמי יצטרך לחיות עם זה, להבין אותי, ולעשות כלים כבר קיבינימט!

יש לי יותר מידי דברים?

הבית הזה קטן, הוא בסך הכל חדר, ולתוכו אני צריכה להכניס את כל החיים שלי. אני לא אגרנית, אגרנות= בלגן, אבל יש לי מספיק חפצים בשביל להתחיל לתהות איפה הם יכנסו כאן כולם, או כמו שמאמי היטיב לתאר את זה לפני כמה ימים “אני צריך לפנות לך מקום בארון, או שבעצם את צריכה לפנות לי”.

פעם, כשעוד חייתי בסרט אמרתי “רק הנעליים שלי ממלאים את הדירה הזו, אני בחיים לא אגור בה”, אבל כל היופי בלאהוב הוא שאפילו שהלב נהיה ענק הוא למעשה צריך מעט מאוד מקום בשביל להיות מאושר.

היי, אני בעצם לא לבד

בתחילת הפוסט הסברתי כמה זה חרא לעבור דירה, כמה זה שנוא עליי. ויש לי קבלות!

בדירה הראשונה שעברתי אליה סחבתי לבד את כל הארגזים במשך 52 מדרגות. זה היה בדיזנגוף ואבא שלי שמר על האוטו, הזעתי כמו מסטיף טיבטי.

בדירה השניה שעברתי אליה, סחבנו אני ונועה שותפתי לשעבר שהיא 43 ק”ג על מטר וחצי של טוב לב, את הארון שלי. מקומה שלישית ברחוב דיזנגוף, לקומה שנייה ברחוב ארלורזרוב. דלת דלת, מגירה מגירה, 3 שעות זה לקח וזה היה כמו להגיע לגיהנום.

בדירה השלישית שעברתי אליה, הזמנתי את המובילים שניסו לעשות עליי קופה עם קצת צעקות ואיומים- “סיכמנו על פחות ארגזים…צריך לשלם יותר…”, אז עשיתי את שני הדברים השנואים עליי- פילרטתי איתם ועזרתי להם לסחוב, עזרתי להם לסחוב כל כך טוב שהם חשבו שאני לסבית\לוחמת מג”ב (נשבעת זה מה שהם שאלו). הנחמה היחידה הייתה ה-3 ק”ג שירדתי באותו יום, מה שגרם לי לשקול ברצינות קריירה של סבלית.

כל מעבר דירה היה מופת של התמודדות מייגעת עם כל הבירוקרטיה שמלחיצה אותי, עם כל הבעלי דירה שנראים לי רמאים, עם ארגזים שעושים לי חתכים באצבע. מרגע שהמחשבה שאני אעבור דירה שוב עלתה על הפרק הרגשתי את המועקה, יושבת לי בלב ומחכה להתאכזב.

אני גאה בעצמי, שעברתי את כל הדירות האלה לבד, אבל יש בי ידיעה מאוד עמוקה שעוד מעבר או שניים כאלה והייתי הופכת למרירה קצת יותר.

כשהחלטתי (כשהחלטנו) שאני עוברת, ידעתי שהפעם זה שונה, כי אני לא לבד. אני לא סוחבת לבד, אני לא מסדרת לבד, לא מנקה לבד (כמעט), ולא חותמת על צ’קים ביד רועדת לבד. את כל אלה אני עושה ביחד, ביחד שגורם לי להרגיש פתאום שזאת הולכת להיות ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי.

עוד מהבלוג של Misstingel

תצוגה מקדימה

תהיי יפה ותתאמצי

לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה. לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תארוז לי חתול בבקשה

אם עד לפני כמה חודשים הייתי מבולבלת וחסרת כיוון כמו וויז בדיזינגוף סנטר, הרי שהיום אפשר לומר שהחיים שלי הסתדרו לא רע בכלל. התחלתי עבודה חדשה ומעניינת, סיימתי את התואר הראשון, אפילו רזיתי 5 ק"ג- עוד קצת והחיים שלי יהפכו...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

האבודים

אני רעות ונולדתי באוגוסט 1986 ואני חלק מהדור האבוד. כן כן, גם אני סיימתי לא מזמן תואר ראשון מיד אחרי שמצאתי את עצמי בהודו ואיבדתי את האמון שלי בחלום האמריקאי, אחרי שסימנתי וי על "תיכון" "צבא" "סמים" ו"מרד גיל הנעורים". אני בת 27...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה