הבלוג של Misstingel

reutho

נולדתי בירושלים ומיד שאלתי למה? מחפשת תשובות עד היום.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מנובמבר 2012

רגעים אחרונים לשנת חיי ה27 הם זמן מצוין לסיכומים. האמת, זאת הייתה השנה הכי טובה בחיי זה בטוח, אבל עכשיו נשארתי עם משימה חדשה- להמציא לעצמי חלומות חדשים

27/08/2014

לפני שנה בדיוק, כתבתי את פוסט יום הולדתי ה-27. הייתי אז ברגעים הראשונים שאחרי השנה האחרונה לתואר, כשמהטלות האחרונות והמעיקות נושפות בעורפי. הייתי אז בצעדיי הראשונים בעולם “העבודות של גדולים”, ועדיין לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על 9:00-18:00.  הייתי אז בימים הראשונים שלי מחוץ לתל אביב, וסבלתי אבל חשבתי שזה יעבור.

שאטרסטוק

בעיקר קיוויתי, מאוד קיוויתי,שהשנה אני אצליח.

בימים הראשונים של שנת 27 שלי, הרגשתי כאילו ממולי קיר ענק של חלומות, שמבקש ממני לטפס עליו, ואני שיש לי פחד גבהים שהוכח טיול שנתי אחרי טיול שנתי, ממש לא הבנתי איך אני בדיוק אמורה להרים את עצמי ואת משמניי במעלה קיר החלומות שלי.

חלמתי אז, לפני שנה, לכתוב כל הדרך אל הבנק.

חלמתי אז, לפני שנה, להרגיש שאני במקום שלם ושליו.

חלמתי אז, לפני שנה, לסיים עם הסמינריון המחורבן, עם הסרט גמר, עם המטלות הקטנות והמעצבנות של התואר.

חלמתי אז, שיהיה לי כלב שאני אוהב, שילקק אותי בלילות הקרים.

רומטי רום

חלמתי שאני ארגיש שוב מוקפת אהבה, שתחושת הבדידות שמחרפת מעליי תיעלם או לפחות תתמתן.

וחלמתי שאני רואה טוב, ושאני מצליחה להתנהל כלכלית, וחלמתי שאני רזה יותר ושאני יפה יותר.

וחלמתי לאהוב. ממש לאהוב, כמו שמתארים את זה- לאהוב בלי תנאים, לאהוב בשם האהבה, להיאהב, להתאהב, לחייך חיוך מפגר של אוקיסטוצין לעולם ולהוכיח לכולם, או בעצם רק לעצמי, שיש לי את החיבור USB לאהבה בתוך הלב, שגם אני חלק.

המון חלומות היו לי, ואני חושבת שעל עוגת היומולדת שוב התפתיתי לבזבז את המשאלה על החמישה ק”ג המעצבנים.

נכנסתי לשנת 27 של חיי בחששות גדולים מהעתיד, אבל עם אמביציה של טיגריס מורעב מול אייל שמנמן.

ואז…לא קרה כלום.

במשך חצי שנה לא קרה כלום, בערך. היה לי נחמד בעבודה, ואפילו דיי מצליח, אבל היה לי בודד בחיים. רמת גן איכזבה אותי וממשיכה להתמיד באיכזובה וכיעורה הגדול עד מאוד.

חברים איכזבו אותי, כאלה שעזבו, שהתרחקו, שהתנכרו.

חיי האהבה שלי איכזבו אותי, הם היו כואבים או עצובים או מבאסים או סתם שולחים לי “ערה?” בזמן שישנתי.

המחצית הראשונה של שנת 27 הייתה תחת. זאת המילה. תחת, ולא שווה כזה סטייל ביונסה וג’ניפר לופז, לא. תחת נופל ומחוצ’קן עם צלוליט.

ואז, הגיעה התפנית. היא הגיעה פתאום. לא בכיתי בגשם, לא התפללתי לקבר, לא צרחתי ביער. סתם, חיכיתי לאוטובוס ופתאום מציעים לי לעבוד בסלונה, שחוץ מזה שהיא הבית של הבלוג הזה, היא גם מקום שאני אוהבת לעבוד בו.

העבודה בסלונה הייתה רק הסיפתח לתקופת הפינוקים של רעות.

כשיש פינוקים יש חיוכים

פתאום אני במקום טוב יותר, בטוח יותר בעצמי, אני לומדת על עצמי דברים, מגלה שאני טובה בדברים שלא חשבתי שאהיה טובה בהם.

באפריל עברתי סוף סוף את הניתוח להסרת משקפיים. מחפרפרת עם דאבל עדש הפכתי לבחורה שרואה את המספרים של האוטובוס מקצה הרחוב.

עיניי הלייזר שלי

בשנתי ה-27, למדתי לבטוח בעצמי, ולאהוב את מה שיש כולל ה-5 ק”ג, אני לומדת להפסיק לזייף רגשות ולהתעצבן כשמעצבן לי.

למדתי להפסיק להתחשב באחרים על חשבוני ולחשוב קודם כל מה לי בא לעשות. אני עדיין לא ממש טובה בזה אבל אני מרגישה שאני ממש משתפרת.

עד חודש מאי, הספקתי להתחיל קריירה שמרגשת אותי, להגשים את החלום של לקום ולראות, לקבל תואר ראשון ולאמץ את הכלבון הכי חמודון בעולם (בשותף, עם אח שלי), חשבתי שהחיים שלי נהדרים, למרות שאני לבד.

גם סיימתי תואר

“לבד” הייתה ברירת המחדל שלי. רוב חיי הייתי “לבד”.

לפעמים הייתי “בקשר” או ב”לא יודעת מה קורה איתנו כי לא דיברנו מיום רביעי”, או ב”אני חושבת שזו זוגיות והוא חושב שאנחנו סתם מזדיינים”.

לא אהבתי להיות לבד, אבל באמת שלא ידעתי איך נפטרים מהמצב הזה. מה חסר לי? מה אין בי שגברים מחפשים? למה אמרו לי שציצים גדולים זה יתרון? אולי אני לא מהסוג שמתאים לזוגיות? מה רע לי עם רומטון הוא יאהב אותי לנצח- הרבה שאלות היו לי על אהבה, אבל לא הייתה לי אפילו תשובה אחת.

יש בנות כאלה, שאיך שנהיה להן חבר, הן הופכות ללאב גורו לענייני הוא והיא, בטוחות שפיצחו את הסוד לחיים הטובים. ובכן, לא אני. היום, כשאני יודעת שאני הולכת לישון עם אהבת חיי לצידי, אני מנסה לחשוב מה עשיתי שזה מגיע לי. האם התנהגתי שונה? האם הייתי אחרת? ובכן, לא.

הייתי בדיוק אותה נערה פתיה שתמיד ענתה לסמסים בזמן, שאמרה ראשונה- “אני אוהבת אותך”, לא הייתי קשה להשגה כי רציתי שהוא ישיג אותי, לא הייתי קשוחה ומסתורית כי אני יותר בעניין של שיחות נפש ודגדוגים.

אני באמת לא יודעת מה היה שם, באוויר, שהפך את מציאות חיי, חיינו, למאושרת שהייתה לי אי פעם. אבל כשטוב לי אני לא שואלת שאלות, אני עוצמת עיניים ונהנית מצליל הפעמונים שמתנגן לאנשים מאוהבים בראש.

לוב איז אל יו ניד

בעוד שלושה ימים, אני בת 28, ובשנה אחת הגשמתי את כל החלומות שהיו לי. הו, 27, שנה יקרה, אני יודעת שיכולת להרוג אותי ממנת יתר כמו שעשית לגדולים ומוכשרים ממני, ובמקום זה בחרת להעניק לי את כל הטוב שביקום.

רק עכשיו, נשארה לי בעיה אחת- להמציא חלומות חדשים, ולהגשים גם אותם.

מזל טוב לי :)

עוד מהבלוג של Misstingel

תצוגה מקדימה

תהיי יפה ותתאמצי

לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה. לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תארוז לי חתול בבקשה

אם עד לפני כמה חודשים הייתי מבולבלת וחסרת כיוון כמו וויז בדיזינגוף סנטר, הרי שהיום אפשר לומר שהחיים שלי הסתדרו לא רע בכלל. התחלתי עבודה חדשה ומעניינת, סיימתי את התואר הראשון, אפילו רזיתי 5 ק"ג- עוד קצת והחיים שלי יהפכו...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

האבודים

אני רעות ונולדתי באוגוסט 1986 ואני חלק מהדור האבוד. כן כן, גם אני סיימתי לא מזמן תואר ראשון מיד אחרי שמצאתי את עצמי בהודו ואיבדתי את האמון שלי בחלום האמריקאי, אחרי שסימנתי וי על "תיכון" "צבא" "סמים" ו"מרד גיל הנעורים". אני בת 27...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה