הבלוג של Misstingel

reutho

נולדתי בירושלים ומיד שאלתי למה? מחפשת תשובות עד היום.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מנובמבר 2012

בעוד חודשיים אני בת 28 ואני חייבת להודות ששנת 27 באה לקראתי ובגדול, למרות שלא תמיד ראיתי את האור תמיד הרגשתי איך הוא מחמם לי את הגב, עד שהוא עטף אותי לגמרי

26/06/2014

מכל האהבות שיש ביקשתי לי אותך (צילום: שאטרסטוק)

לפני שנה בדיוק, בגיל 26 ועשרה חודשים כתבתי את הפוסט הזה. גרתי אז בתל אביב, הייתי בשלבים האחרונים והמעיקים של סיום התואר, והכול עמד להשתנות.  רציתי שינוי, ידעתי שהוא יגיע וגם פחדתי ממנו, כי ידעתי שהוא יגיע.

לפני שנה, בדירה ללא סלון שלי בתל אביב כתבתי את כל מה שלא ציפיתי שיהיה- שאני אהיה מבולבלת, שאני אהיה רווקה, שלא יהיה לי כיוון בחיים, שהכל יראה לי מעורפל.

בדיוק שבועיים אחרי דינדן הדונג שהתחיל את כל מה שהביא אותי עד הלום. עזבתי את תל אביב, חשבתי שהעיר הגדולה מעייפת אותי, שנמאס לי להיות “ערה?” בלילות, ונמאס לי לפחד מהג’וקים הראדיואקטיביים שהעיר הזו מטפחת, ונמאס לי לשרוד משכר דירה לשכר דירה. עזבתי לרמת גן ושנאתי אותה בכל ליבי. בהתחלה עוד חשבתי שזה משבר חולף, שאני אתחבר לעיר האפורה והמשעממת הזאת, המכוערת, נטולת כל שמץ של גלאם, של אורבניות שיקית מגניבה, עיר שאין בה ריח של ים ואין בה בחורות יפות, ויש בה חנויות ירקות יותר מתושבים, וזקנים יותר מרמזורים. שנאתי את רמת גן, ורציתי לעזוב.

בדיוק חודש אחרי הפוסט, הבנתי שאני אולי עובדת בעבודה עם אנשים טובים ומוכשרים, אבל היא לעולם לא תעשה לי את החום הזה בלב שעושה לי הכתיבה והיצירה- החומרים שהנשמה שלי זוללת בלי להשמין. טעם קבוע של החמצה היה לי בפה.

בדיוק חודשיים אחרי, כשאני בת 27 חדשה מהניילונים, הבטחתי לעצמי שהשנה אני אמצא את האהבה הזאת כבר, שכולם מדברים עליה ועלי היא משום מה מדלגת, משאירה אותי עם שאריות מחוממות ואשליות בשניקל.

המחצית הראשונה של שנת 27 שלי הייתה קשה. מעייפת. בודדה. מאכזבת. כבר כמעט הרמתי ידיים, אין לי זה לא יקרה- לי לא תהיה אהבה שממלאת את כל הגוף בפרפרים, לי לא תהיה קריירה שתגרה  אותי, לא יהיה מקום שאני ארגיש בו בית, בסוף אני אתרגל לטעם המריר של החיים ואמות בפרצוף מאוכזב.

אבל שנת 27 שלי התאפסה על עצמה והתחילה להניע את גלגלי היקום.

זה התחיל מהצעת עבודה מסתורית מסלונה. כבר כמעט ושכחתי שכל הבלוג הזה נולד בכלל כדי למצוא לי עבודה, לפני שהוא הפך לספת הפסיכולוג שלי, והנה, שנה וחצי אחרי שהוא נולד, פתאום מישהו רוצה אותי אצלו.

התחלתי לעבוד בסלונה בינואר, קרן אור אחת שמחממת לי את הלב. עדיין שנאתי את רמת גן, עדיין הייתי רווקה למודת קרבות ווצאפ, אבל לפחות יש לי עבודה ששווה להגיע אליה בבוקר.

אביב הגיע, הוא תמיד משמח אותי, מפשיר לי את שמחת החיים שתמיד קצת נעלמת בחורף. האביב של השנה היה משמעותי, בדיוק הגשמתי את החלום שלי- לראות. גם על זה כתבתי, כמו על כל דבר שנכנס לי ללב, בניתוח הלייזר קיוויתי לקלף את כל האכזבות שהפריעו לי להרגיש את השמש- יש לי הרגשה שזה הצליח.

הפאזל כמעט מושלם, חשבתי אז באביב- יש לי עבודה שאני אוהבת וסיפוק, יש לי עיני לייזר שרואות את קווי האוטובוס אפילו מרחוק ממש, יש לי שאיפות וחלומות, וכלב. אין לי אהבה, אבל אולי לא לכולם זה מגיע, ואולי לי אין את העצם הזאת בלב, ואולי אני לא צריכה לעבוד בזה יותר, ואולי זה פשוט לא סעיף בחוזה שחתמתי עליו. ושנאתי את רמת גן.

לפני חודשיים, התכנית הייתה מוכנה- אני אחזור לתל אביב, אני ארזה את ה-5 ק”ג המחורבנים האלה, אני ארקום לי עוד חלומות מאותיות, החיים שלי יסתדרו.

אבל בנאדם מתכנן תוכניות ואלוהים מצחקק צחוקיות.

כי אז גם הגיע האהבה. וזה מוזר, כי כתבתי פה דברים כל כך חשופים, עצובים, וכואבים, ודווקא עליה, על האהבה שלי אני לא מצליחה להגיד שום דבר- היא עושה אותי מאושרת, היא משלימה את הפאזל, היא מחייכת לי את הפנים ומכווצ’צ’ת לי את הבטן, זה כל מה שאני יכולה להגיד עליה כרגע.

פתאום, התוכנית שלי לא נראתה לי רלוונטית יותר, פתאום לא בער בי להמשיך לחפש, פתאום רחוב ביאליק נראה לי כמו מקום נחמד. פתאום התוכנית שלי התבטלה. והכל הולך להיות בסדר. לב מאושר הוא לב מאושר, לא חשוב באיזה לוקיישן. לב מחפש הוא לב מחפש, ליד הים ליד היבשה. אבל הלב שלי כבר לא צריך לחפש כלום, הוא מצא בדיוק את החתיכה שהייתה חסרה בו.

עוד מהבלוג של Misstingel

תצוגה מקדימה

תהיי יפה ותתאמצי

לא הייתי ילדה יפה. הייתי חמודה, מצחיקה, היה לי דמיון מפותח וידעתי הרבה שמות של חכי"ם. מבוגרים אהבו לדבר איתי, ילדים אהבו לשחק איתי, תכלס הייתה לי ילדות סבבה, אבל לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. או בכיתה או בשכבה או במשפחה. לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תארוז לי חתול בבקשה

אם עד לפני כמה חודשים הייתי מבולבלת וחסרת כיוון כמו וויז בדיזינגוף סנטר, הרי שהיום אפשר לומר שהחיים שלי הסתדרו לא רע בכלל. התחלתי עבודה חדשה ומעניינת, סיימתי את התואר הראשון, אפילו רזיתי 5 ק"ג- עוד קצת והחיים שלי יהפכו...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

האבודים

אני רעות ונולדתי באוגוסט 1986 ואני חלק מהדור האבוד. כן כן, גם אני סיימתי לא מזמן תואר ראשון מיד אחרי שמצאתי את עצמי בהודו ואיבדתי את האמון שלי בחלום האמריקאי, אחרי שסימנתי וי על "תיכון" "צבא" "סמים" ו"מרד גיל הנעורים". אני בת 27...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה