הבלוג של רננה

renba

הבלוג שלי נולד בימים של חיפוש, חיפוש אחר תשובות על שאלות גדולות, מהותיות, אז במקום לכתוב מי אני... בינתיים אכתוב שאני אוהבת ליצור; לצלם, לכתוב, להופיע, לייעץ, להנחות, להדריך וללוות אנשים בדרך.

עדכונים:

פוסטים: 4

עוקבים: 2

החל מינואר 2018

צילום: רננה בן-ארי

המשימה היתה לכתוב למה באתי לכאן, לקורס של “דיגיטליות בעסקים”, שהרי אינני תופסת את עצמי לא כדיגיטלית ולא כאשת עסקים. בכנות אתוודה שצירוף המילים הזה אפילו קצת מפחיד או מרתיע אותי, נשמע כזה נורא… דיגיטלי ועסקי… (כן, גם אני צריכה להיגמל משלוש הנקודות… והנה כתבתי אותן שלוש פעמים ברצף… אופס ארבע).

בשני העשורים האחרונים, עיסוקי ופרנסתי קשורים בעולם הארגונים; ייעוץ, הדרכה, פיתוח, ליווי, בעיקר עם ארגונים עסקיים גדולים. בעשור האחרון אני עצמאית, אוהבת את העצמאות בעיקר בזכות התחושה שאני אדונית לגורלי, לזמן שלי, וגם כי אני אוהבת אנשים, הם מסקרנים אותי, אני אוהבת לגעת בהם, לנסות ולהשפיע עליהם, בדרך טובה אני רוצה לקוות.

אף פעם לא עסקתי בשיווק העסק שלי, הלקוחות תמיד הגיעו אליי, בדרך כלל בזכות מילה טובה של לקוח וכך התגלגלתי, מלקוח לפרויקט, ועוד אחד ועוד אחד. אין לי אתר או דף עסקי בפייסבוק, בקושי כרטיס ביקור, אתוודה ואגיד שהתחברתי לעולם הווירטואלי רק לפני כשנתיים, באיחור (לא אופנתי) רב. היו לי דעות מאד קדומות (ואף מתנשאות יש לומר) על רעיון החשיפה, כך לפחות סיפרתי לעצמי, כשהאמת היא שכנראה לא היה לי את הבטחון לצאת אל העולם ולהגיד – תראו אותי.

לפני עשר שנים, מתן, אחי הצעיר, נהרג בתאונת דרכים, בבוקר חורפי אחד ברמת הגולן. מתן היה יפה תואר וממיס לבבות, הוא עסק בתחומי יצירה רבים, ביניהם צילום, כתיבה, עריכה, הפקה. כמה שנים אחרי שנהרג, הלכתי ללמוד צילום, מתוך אהבה לאמנות הזו וגם כדרך להתחבר למתן. מצאתי בצילום דרך להביע את עצמי, בעיקר את כאביי, את הקוצים שהיו בנפשי. הרבה צילומים לכדו תנועה; הדמות היתה מרוחה והולכת למקום לא נודע. הצילום היה כלי מרפא דרכו עברתי דרך מעגלי הכאב וההשלמה. במקביל לצילום, התחלתי לכתוב, בתחילה אלה היו טקסטים שכתבתי לאזכרות של מתן ואז בנושאים אחרים. התגובות שקיבלתי היו מפתיעות, מרגשות, תגובות שעודדו אותי להמשיך, לכתוב ולצלם.

צילום: רננה בן-ארילפני שלוש שנים שוב התהפכו חיי, פעם נוספת הוטחתי אל קיר המציאות ונוכחתי לדעת שאשליית הבטחון בתוכה אנו חיים לא באמת קיימת. הפעם זו היתה טלטלת מחלה, שבעל כורחי זרקה אותי החוצה, מחוץ למעגל החיים, מעגל הבריאים. כמה ימים אחרי שאובחנתי, דמיינתי את עצמי עומדת מול קהל ומספרת את סיפורי; רק לא ידעתי מתי זה יקרה. יצאתי למסע ארוך במהלכו כתבתי וצילמתי, צילמתי וכתבתי, ולאט לאט התגבש “משהו” שבתחילה לא ידעתי מהו ומה מטרתו. שנתיים וקצת עברו ומצאתי את עצמי עומדת על במה, מול קהל ומספרת את סיפורי, בדיוק כפי שדמיינתי. מה שנוצר, בסופו של דבר, הוא מיצג בשם Frozen Moments המשלב מופע יחיד (כן, אני על הבמה) מלווה בעבודות צילום ווידאו ארט, אשר יחד מספרים סיפור אישי, סיפור שעוסק בשינוי שאנו בני האדם עוברים בעת משבר, על אובדן זהות ומחיקתה, על כמיהה, על אהבה ובעיקר, על הליכה בדרך החיים.

כמה חודשים אחרי שיצאתי לאור עם הפרויקט, בתעוזה שאני לא יודעת להסביר, ניגשתי לאודישן בתיאטרון הסימטה והתקבלתי! אין מילים לתאר את גודל השמחה והגאווה שחשתי, הייתי על גג העולם, התגובות היו מעל ומעבר למה שיכולתי לשער ולדמיין, הבנתי שיצרתי משהו משמעותי באמת, כזה שנוגע באנשים, בנימי נפשם.

צילום: רננה בן-ארי

התחלתי להופיע ובמקביל המשכתי בעיסוקיי הרגילים. במקום שאעוף על עצמי, לאט החלו להתגנב לליבי תחושות מועקה, חרדה ועצב. הרגשתי שאני לא מצליחה להכיל את העבודה “הישנה” והיצירה החדשה יחד, הרגשתי שהשנים הרבות בהן עשיתי גם וגם, גם ייעצתי וגם צילמתי, גם הדרכתי וגם כתבתי, ועוד גם וגמים רבים כל-כך כבר לא מסתדרים לי יחד. החלה תקופה שבה לקום מהמיטה בבוקר וללכת לעבודה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית, היו ימים שנכנעתי ונשארתי להתחפר בתוך עצמי ובפוך, ימים בהם שאלות קיומיות עצומות החלו לבעבע בתוכי – מי אני? מה אני רוצה? מה אני יודעת? שאלות שנותרו באוויר, ללא תשובה, מצאתי את עצמי מקנאה באנשים שיודעים מי הם, שנמצאים במסלול, שיצרו תשתית ארוכת שנים וכעת קוצרים את הפירות.

לאחד המופעים שלי בסימטה הגיעה חברתי נעמי, הכרנו בחברת ייעוץ בה עבדנו יחד לפני שנים. בסוף המופע היא חיבקה אותי חזק ונעלמה. למחרת התקשרה ואמרה שלא מצאה מילים מתאימות לתאר את החוויה שעברה, דבר מאד לא אופייני לה, כי נעמי היא אשת מילים וגם חיה דיגיטלית לא קטנה. “תקשיבי רנצ’וק, זה מדהים! את חייבת ללמוד איך לשווק ולהפיץ את הדבר הזה. עוד מעט מתחיל המחזור השני של דיגיטליות בעסקים של סלונה ולאומי ואת חייבת להיות שם!” היא אמרה בנחרצות. “טוב…” אמרתי, ‘תני לחזור לפוך’ רציתי להוסיף, ולא העזתי.

הגעתי. היו שם 40 נשים, כולן מיוחדות, כל אחת במינה. בסוף המפגש סיפרה קרין שור את סיפורה האישי, איך כתיבת בלוג הפכה את חייה ועיסוקיה.

בלילה נדדה שנתי, התעוררתי עם בטן הפוכה מהתרגשות, הסיפור של קרין מהדהד בראשי. אחרי חודשים רבים בהם אני לא יודעת כלום למעט העובדה שאני רוצה ליצור, להביע את עצמי, להיות משהו חדש בעולם אבל לא יודעת איך ומה ומתי, לראשונה הרגשתי שאולי פה ינבוט המשהו הזה,

החדש.

עוד מהבלוג של רננה

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 month
תצוגה מקדימה

רגעים בזמן... Frozen Moments

הסתובבתי וראיתי אותו שוכב ער ודמעות זולגות מעיניו. ניגבתי אותן בכף ידי, אבל הן בשלהן. זאת היתה הפעם הראשונה בכל שנותינו יחד שראיתי אותו בוכה, והוא נראה לי כמו האיש הבודד ביותר בעולם." ...

תגובות

פורסם לפני 1 month
תצוגה מקדימה

היי את... כן, את... אני יודעת מה עובר עליך

כן... כן... את בהלם, אני יודעת. את לא מבינה איך יתכן? איך יתכן שזו בעצם אשליה? שאנחנו רק חושבים שאנחנו בטוחים ושמורים ופתאום זה?!?!?    מיליוני מחשבות רצות לך עכשיו בראש. מה יהיה? איך יהיה? למה אני? אני אעבור את זה?  למי לספר...

תגובות

פורסם לפני 4 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה