כשהמופרע נורמלי, הנורמלי הופך להיות מרגש

אני גרה ביפו, בעג׳מי , בבנין בן שלוש קומות. אני חיה בשכנות מעולה עם האנשים שבבנין שלנו, למעשה אלה יחסי השכנות הטובים ביותר שהיו לי אי פעם, כולל את כל הבנינים המושתפים בהם התגוררתי: בירושלים, בלונדון, בכרם ובפלורנטין. ברחוב  הגברים מחליפים איתי מחוות שלום והנשים מחייכות אלי, אפילו יותר מאז שהבטן ההריונית שלי תפסה מקומה. שותפות נשית כזאת.יש לי יחסי שכונה כאלה שהופכים את ההליכה למכולת, לקצב לקפה השכונתי ואפילו לדואר למפגשים משמחים כל פעם מחדש. יחסים שנבנו במהלך השנתיים שאנחנו גרים פה.

 הבוקר בתחנת האוטובוס פנתה אלי בערבית אישה מבוגרת ובקשה שאגיד לה אם קו 41 מגיע.

אתמול בגינת השעשועים בפארק שמעל הים פנתה אלי בערבית אישה בגילי וכבדה אותי בקלמנטינה וופל כדי שהעוברית שלי תזוז הרבה.

כאשר מחווה שיכולה היתה להיות נורמלית מופיעה בזמן ומקום מופרע, הנורמלי הופך להיות מרגש .

וכך היה אתמול , ישבנו זו לצד זו על הספסל וקשקשנו, כמו שתי נשים שנפגשות בפארק מול גינת השעשועים בשכונה.  שני הילדים שלה התחברו עם שני הילדים של אהובי. הבנים מצאו עם מי לשחק כדורגל והבנות טפסו על הגבעה, אספו צדפים ושחקו על המתקנים.

כלכך נורמלי ונעים שרק הרצון שלי לספר לכולם מעיד כמה מיוחדת היתה השעה שבילינו יחד.

כמו בפעם שהעכבר והנחש נפגשו לראשונה …

האויר היה נעים והשמש ליטפה, עברנו לשבת על גבעת הדשא, הילדים מפוזרים בפארק סביבנו.

היא זזה בחוסר נוחות, יש לי כאב בבטן, היא אמרה. התקרבתי, הרגשתי אם לרצון האנסטיקנטיבי שלי לשים על הבטן שלה יד יש מקום בינינו,  החלטתי שכן . הנחתי עליה את היד. היא נשמה עמוק  ונשכבה על הגב,  נגעתי במקום שכאב. היא הקשיבה ליד של ואני הקשבתי לבטן שלה. היה שקט וקרוב. זה מפחיד היא אמרה. ואחרי עוד כמה רגעים אמרה ״ הלך הכאב״.

התרגשנו שתינו.

שעת ארוחת צהרים הגיעה. הילדים התקבצו שוב, מצאו לרגע כל אחד מקום להתכרבל בו.

 הצטלמנו , מתעדים רגע מיוחד ופשוט.

 וקמנו ללכת חזרה הביתה

  הים הכחיל וסער על הצוקים

  אני כל כך שמחה שלמדתי ערבית

ושיש לי את האומץ להתקרב ולגעת.