הרהורי הדור השני

רבות דובר וסופר על דור השואה ועוד רבות ידובר ויסופר. גם אני נושאת עימי את הצלקות שירשתי, ואת ההרגלים שינקתי. הם נחרטו בנשמתי.

אני דור שני לשואה.

כן, אני חרדתית, לא זורקת אוכל, שמחה בחלקי כי יכול להיות הרבה יותר גרוע, מוצאת שימוש לכל דבר שניתן למחזר, זקוקה לשליטה כדי להרגיש בטוחה ומאוד מדאיג אותי העתיד.

נולדתי לאותו דור ששרד את הזוועות. אני בת לאותם האנשים שעיניהם העצובות אמרו הכול, לבם דימם אבל פיהם היה נעול.

DOR

עד גיל עשר לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי דבר על ישראל.

עם עלייתי ארצה הבנתי שאני שייכת לעם למוד סבל, ששרד תקופות קשות וחווה קושי, שבלתי ניתן להבין איך שורדים אותו.

הורי לא דברו, לא סיפרו, את אבא שלי ראיתי מזיל דמעה בשעה שישב על יד מקלט הרדיו והקשיב למשפט אייכמן. לא העזתי לשאול למה הוא בוכה, לא רציתי להביך אותו.

עם השנים בבגרותי נהייתי מכורה לנושא השואה. קראתי ספרים, ראיתי סרטים, רעדתי, בכיתי, פחדתי, בקושי נשמתי ולא יכולתי להרפות. הלכתי גם ללמוד על התקופה, ניסיתי להבין מה הוביל אנשי תרבות למעשים שרק מפלצות, אם יש כאלה, יכולות לבצע. קיוויתי לגלות איזו סיבה עלומה בה אוכל להצדיק את מה שקרה, ולהיות בטוחה שהסיבה ההיא לעולם לא תחזור.

לצערי זה לא קרה. ההבנה שהכול תולדה של רוע אנושי, זעזעה אותי. לפני כחמש עשרה שנה יצאתי למסע לפולין, הייתי חייבת לראות את הכול מקרוב. בכאב גדול הבנתי שהכול יכול לקרות שוב. הרועה עדיין קיים בלב האנשים ובחלק מהמחנות כל התשתית קיימת, רק צריך להרים את השלטר ומכונת ההשמדה תפעל שוב.

יש רק הבדל אחד מאוד משמעותי בין אותה תקופה אפלה לבין ימינו אנו, וזאת עובדת קיומה של מדינת ישראל. מקווה שבזכותה זה לא יחזור על עצמו.

ניסיתי הרבה פעמים לדמיין איך הייתי מתנהגת בימים  הרחוקים ההם. האם הייתי בוכה? אמיצה? כנועה או מורדת? מה הייתי עושה כאמא שרואה את ילדיה רעבים, רועדים מקור וחייהם בסכנה?

לרוב אני מגרשת את המחשבות כי אני לא מסוגלת להתמודד איתם.

ההורים כבר אינם, אין למי לגלות שהיום אני כבר יודעת, אין למי להסביר שהם לא צריכים להסתיר, אין את מי לשכנע שאין מה להתבייש במה שעברו ואין למי לאומר שמיותר לנסות לחסוך ממני את הכאב.

אין גם את מי לחבק, לנחם ולפצות.

הם גיבורי הדור.

אני, רק דור שני לשואה.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.