הבלוג של עפר צרפתי

אוכל אמיתי

עדכונים:

פוסטים: 133

עוקבים: 170

החל מינואר 2012

אתמול חלמתי מילה חדשה. צֶבֶּרֶנְגִים.

כה מובנת והגיונית בעת החלימה וכה תמוהה בשעת היקיצה.
כשפסח מתקרב אני נזכר תמיד באגדה משפחתית קצת תמוהה ובכל זאת גם קצת מובנת, אחת כזו שמעוררת בי עֶרְגוֹנוֹת לימים אחרים. עיקר המעשה להלן אכן הָוָוה, יתכן ופרטים נוספים כמו גם צברנגים שונים, נתווספו לו עם השנים.

אֶתִּי..!!” שאגה לי אימי מהמטבח, “איפה אבא, איפה הוא, תמיד נעלם כמו וסילבסקי כשצריכים אותו..!”  בשעות כאלו ידעתי להניח לאימי ולא לכעוס עליה. תמיד כשהייתה נחרדת חיפשה את אבא כדי להטיל עליו מטלה כדי לחזור ולהיות בשליטה.

יום גדול מחכה לנו היום. ארוסי, מהעיר הגדולה לוד, מגיע אלינו היום עם הוריו לסעודת ליל הסדר וההתרגשות גדולה.

אבא שלי, מוני, שתקן מארץ השתקנים, שתמיד יעדיף חברת חיות על חברת אנשים, ברח, בתרגיל התחמקות שקוף, למקום מפלטו ואהובותיו האמיתיות – לול התרנגולות.

הבית היה כמרקחה.

משעות הבוקר המוקדמות אמא טרחה במטבח והכינה מרק אלבונדיגס למנה ראשונה ואגריסטדה מִיוֹיוֹ למנה עיקרית, וגם פלפל ממולא וקצת קיפיולו ולוטיניצה שיהיה במה ללפת את פת העוני וכדי לשמח את לב האורחים.

גם השכנות נכנסו בזו אחר זו בידיים מלאות “מזל טוב סולצ’י, הבאתי לך קצת בואיקוס ללֵילְסֶדֶה. שמענו גם בא חתן של אתי עם הורים שלו מרוקנר” ואמא גוערת בה “לא מרוקנר! אוולינה טרונצ’ו. טוניסנר! שזה כמו מרוקנר אבל עדין ככה קצת כומו אורופאי של ערבים. מה הבאת בואיקוס? זה חלבי ואסור עם בשר היום. הם דתיים, מה, לא שמעת? אַדִיוֹס איזו דמיקולו את לפעמים, אוולינה!”
ואוולינה, שחיוך מלא אושר וטמטום היה משתלט לה על הפנים הייתה מודה לאל על חברה טובה כמו אמי.

ואני עורכת את השולחן במטבח הקטן שלנו ופורסת עליו את מפת התחרה שאמא קיבלה מגרממה מטילדה עליה השלום ומרכיבה צלחת גדולה ועליה צלחת עמוקה למרק. וכף ומזלג וסכין, ומלפפת מפיות צחורות בתוך כוסות זכוכית עם פס זהב. במרכז השולחן הנחתי את הקערה. ביצה ומרור, כרפס וחזרת וזרוע.

הערב חישב להסתלק מפנה מקומו ללילה.

נקישות בדלת.

“מוני, תסדר מהר את החולצה!” נעמדה אמי באחת, ומתחה את שמלתה היחידה לפני שפתחה את הדלת. העמיסה על פניה חיוך רחב וסימנה לנו בכעס לעשות כמוה.

“חג  ש מ ח , ב ר ו כ י ם ה ב א י ם” הטעימה אימי בחגיגיות מזויפת והחוותה עם היד לאורחים שייכנסו.

על סף דלתנו עמד אהובי ונראה מתוח. כיפת בד לבנה “ילד טוב לוד”, כיסתה את תלתליו השחורים כעורב. כמה שהוא היה יפה באותו ערב. מאחוריו ניצב אביו, חנוט בחליפה דהויה ועניבה שראתה ימים יפים יותר. לצידו עמדה אימו בתלבושת חגיגית, אוחזת במגש מלא קציצות, שמאוחר יותר יתבררו כקציצות בַּנַטַאז’ מסורתיות.

טקס הכאילו-נשיקות-בסגנון-דרום-צפון-צרפת-על-הלחיים היה קצת יותר מידי לאבא שהסתפק בחצי חיבוק וטפיחה נאה על שֶכֶם אימו ולחיצת יד מהירה לאביו.

כשהתיישבנו לשולחן, אבא נתן לו להוביל את קריאת ההגדה בנוסח ערבות סלסולי טוניסיה.
וכך התקדמנו  לְ אַ ט  לְ אַ ט (אבל בטוח) בסדר הסימנים, עד שהגענו ל”מרור”.

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מָרוֹר וּמַטְבִּלוֹ בַּחֲרוֹסֶת, חוֹזֵר וּמְנַעֵר הַחֲרוֹסֶת, מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל בְּלִי הַסָבָּה אומר אביו בחי”ת ועי”ן מודגשים ותר בעיניו אחרי החרוסת.

ואין חרוסת. שיט שכחתי את החרוסת.

המבט המצמית של אמי שילח אותי כפגז הנורה מתותחו לכיוון המטבח. “זה מההתרגשות..” מלמלה אמי בהתנצלות.

במהירות הבזק הוצאתי מהמקרר את מעט תערובת התמרים שאמא מיעכה עוד קודם במזלג.

בחרוסת, תמיד ידעתי, התמרים הם העיקר. וכל שאר הצֶבֶּרֶנְגִים מתווספים להם אחר כך ותוך כדי.
את האגוזים והשקדים ריסקתי פנימה עם כותש השום, גם את הצימוקים השחורים. מעט ציפורן וקינמון גורדו אחר כבוד והגיע תורו של היין המתוק להימזג פנימה. “מעט ולאט” אמרה לי אמא מבעוד מועד, “רק עד שיהיה כמו בּוֹץ”.
מרוב בהלה ולחץ נשפכה לי פנימה חצי כוס יין מלאה והפכה את הסו-קולד-חרוסת לבִּיצָה עכורה ומימית.

“מהר מהר אני חייבת להסמיך אותה” חשבתי לעצמי מדמיינת את הבושה שאני עושה לאמי עם המפגע התברואתי הזה. אין עוד תמרים ואין עוד אגוזים.
הרגשתי את פניי מאדימות ואידי דמעות החלו לנדוד לכיוון העיניים.

פְּתִי בֶּר” לחש לי בתוך הראש מלאך מדת אחרת. יש פתי בר בארון.

חיש קל ומלאת כוונות טובות ריסקתי שלושה ביסקוויטים עם תחתית של כוס כבדה, ערבבתי בעיסה, והופ! חרוסת סמיכה לתפארת מדינת ישראל.

“אני הכנתי” אמרתי בחיוך תמים ומנצח כשהנחתי את קערת הבוץ-חרוסת על השולחן.
אמא הייתה גאה בי כל כך. בדיוק בסמיכות הרצויה. אמנם קצת גרגרית ובהירה מבדרך כלל, אבל למי אכפת.

עלי החסה המרירים של כולנו צללו כעופרת במים אדירים לכיוון החרוסת, מי בעתו ומי לא בעתו, מי בְּדוּך ומי בסיבוב.
העיניים נִשאו לכיוון אביו, חמי לעתיד, הצדיק וטוב לו, היהיה או לא יהיה דאבל-דִיפְּ…

ישש דאבל-דִיפְּ !

צלחתי את מבחן החרוסת.

לעולם לא אשכח את המשפט שאמר לאחר מכן.
“בתי היקרה, הרבה מרורים וחרוסות אכלתי בחיי, אבל טעימה כמו זאת – מעולם לא אכלתי. אפשר את המתכון סִילְווּפְּלֵה שֵרִי..?”

קציצות בנטאז’ כשרות לפסח

מצרכים: (לכמות של כ-10 קציצות יפות)
לפירה:
5 תפו”א מבושלים קלופים ומסוננים
2 חלמונים
3 כפות קמח מצה לפירה
מלח ופלפל
למילוי:
100 גרם בשר טחון
בצל קצוץ
2 שיני שום קצוצות
כוסברה/פטרוזיליה קצוצה
מלח, פלפל, כמון, קינמון, אגוז מוסקט
לציפוי:
2 חלבונים מקושקשים עם מזלג
מעט קמח מצה
שמן קנולה לטיגון

אופן הכנה:
1. מועכים את תפו”א עם החלמונים ועם קמח המצה. מחכים שיתקרר קמעה.
2. מכינים את הבשר הטחון – מטגנים בצל ושום, מוסיפים את הבשר ומפוררים ע”י כף עץ, מוסיפים את הירק הקצוץ
ואת התבלינים וממשיכים בטיגון עד השחמה נאה.
3. מרתיחים שמן עמוק במחבת עמוקה.
4. ביד רטובה לוקחים גוש פירה ומשטחים בכף היד. מוסיפים באמצע מעט מהבשר הטחון וסוגרים יפה יפה.
5. מגלגלים בחלבון המוקצף ומיד בפירורי המצה ומטגנים עד השחמה נאה.

חג שמח ובתיאבון :)

עוד מהבלוג של עפר צרפתי

תצוגה מקדימה

כשחרב חדה מונחת

שילתי נכדה יפה שלי, ארבעה חודשים וקצת חלפו מאז שנולדת פגה פצפונת במשקל 726 גרם, ומאז את נאבקת על חייך. הריאות הקטנות שלך במצב לא טוב ואת מונשמת ונלחמת כמו גיבורה אמיתית שחפצה לחיות. אני חייב לספר לך כמה דברים, מתוקה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

עוגת מיץ תפוזים הכי קלה בעולם

העוגה הבאה היא כל כך קלה להכנה וכל כך טעימה מצד שני שזה פשוט חטא לא להכין אותה. בעונה זו יש תפוזים בשפע והטעם הרעננן של קליפת התפוז מככב כאן במלוא הדרו. זו גם ההזדמנות שלי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

בתי, אהובתי

בתי אהובתי, כמה קשה פתאום הפך להיות לכולנו ט"ו בשבט. דווקא ביום הפורח ביותר בשנה, בחרה שילת בתך, למות. תינוקת בת חמישה חודשים וקצת שנולדה טרם זמנה, טרם הבשילו ריאותיה הקטנות. מי היה מאמין שכבר עברה שנה. נדמה כאילו שרק...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה