הבלוג של אורה

אורה של האור ושל הרז

חינוכאית, מנחה קבוצות צמיחה והתפתחות בעיקר אחרי אובדן, מאמנת לחשיבה מיטיבה (במה היא שונה מחשיבה חיובית????? היא שונה!), מזמנת התבוננות מאירה.

עדכונים:

פוסטים: 15

עוקבים: 8

החל מאוקטובר 2010

ילד רז שלי,

יום השחרור של גלעד שליט.

7 שעות חלפו מאז התחלתי לזפזפ בהתרגשות בין ערוצי הטלויזיה ואתרי האיטנרנט, אך איך סוף קוּבִּים של רגשות זרמו בנהרות גופי.

התחלתי בנדידה מחדר לחדר, מערוץ לערוץ, מהחדר למטבח. בסוף, בלית ברירה, אני מדווחת לעצמי: את במצב של חוסר שקט. את שמה לב?

כן, אני מוכנה להודות בזה. שלב ראשון ומשמעותי עבר: ההודאה במצבי. זה מאפשר לי לעבור לשלב הבא.

מתכנסת בתוך השקט שלי, מרגישה דמעות מטפסות, מבקשות להישטף החוצה. לאפשר להן?

הן מחליטות לבד: “אנחנו חייבות לצאת”.

- “לאיזו מחלקה אתן שייכות? מחלקת ההתרגשות? מחלקת הכאב? ואולי מחלקת הקנאה?”

הן לא עונות לי. הן אינן מרפות. בנו מאחז של קבע בין הגרון לעיניי.

- “אולי אתן דמעות של שחרור”?

לא, המועקה שבתוכי, העצב שעוטף אותי, מבהירים לי שהן לא ממחלקת השחרור. הן תוקעות אותי זמן ממושך בשלב השני.

אני מתחילה לכתוב לך מכתב, משתפת. זו הדרך שלי לפנות מקום לבהירות. זה לא ממש עובד. אני קמה ניגשת למרקע.

הכותרות בטלוויזיה ובאינטרנט מבלבלות: גלעד כבר הועבר למצרים? עדיין בידי החמאס? השתחרר? לא השתחרר?

אני עדיין לא משחררת אנחת רווחה.

“על מי את עובדת בעיניים? את בכלל לא במקום הזה. את כולך מוצפת בדמעות וברגשות של עצב”.

האומנם? אני לא מוכנה להיכנע להבחנה.

היקום דואג לי. חברה טובה מצלצלת, מבררת מה איתי, מציעה לבוא ולתת חיבוק.

“תודה, אני רוצה להיות לבד, עם הקושי”.

זהו, אני יודעת מה קורה לי. קשה לי!

אבל מדוע? זה אמור להיות יום שמח.

ואם לי קשה, אני, שתמכתי לאורך כל הדרך בעסקה, איך מרגישות משפחות שכולות שהתנגדו לעסקה? ואיזו הגנה מספקים להן? מי תומך היום בהן?

שוהה עם הקושי ועם חוסר ההגנה. האם אפשר היה להכין משפחות שכולות ליום הזה?

טוב, אני מתרצת לעצמי, זה נפל לי בתקופה לא ממש טובה, בלשון המעטה. חודש לפני יום השנה העשירי לנפילתך, הגוף כבר חשוף לגמרי. כל שאלה של: “מה שלומך?” מציפה אצלי דמעות במקום תשובה. זה הסימן שהגוף כבר נמצא עמוק בתגובה לטראומה. הוא לא ממש מבקש ממני רשות איך להתנהג.

גלעד שליט כבר בישראל.

שוב ושוב רואה את רמ”ח נפגעים מוביל אותו להחליף למדים. הוא יוצא ודרגות רב סמל על כתפו. אתה נשארת לעד סמ”ר. דקירה בלב.

מאזינה לראש הממשלה. שומעת אותו אומר דברים שכתבתי לפני חמש שנים. מדבר על ערבות הדדית, על מחוייבות הדדית בין מפקדים לחיילים אותם שולחים לקרב – כל הערכים שהעדיף לשכוח בשנתיים וחצי האחרונות.

מאזינה לו, והגוף יותר רגוע. מרגישה שעיניי מבקשות להיעצם, לנוח.

האם אני כבר בשלב שלישי? ומהו בדיוק השלב הזה? שלב הבחירה?

כן, אני בוחרת לא להיות ליד הטלויזיה. מצליחה להתנתק משטף המלל.

משוחחת  בטלפון עם שני אחיך. בודקת איך הם מרגישים. אחותך מדווחת על התרגשות מלווה בקושי סביר וטבעי במינון בהחלט נסבל, אחיך הצעיר – משדר את הקושי במסרון ששלח לי קודם לצלצול:”איפה את?”, מבעד למלמול ובעצם צפייתו בשידורים.

שניהם כמהו לשחרור גלעד. שניהם הצהירו שהם מוכנים שגלעד ישוחרר גם במחיר שחרור המחבלים שהרגו אותך.

שניהם, כמוני, רוצים לא לדעת אם המחבלים נמצאים ברשימה או לא.

מכינה משהו לארוחת צהריים. הדמעות נעלמו.

אני במצב טוב.

האם אני בשלב השחרור?

כן, אני בשלב של בירור עם עצמי, בשלב של “מה השיעור הפעם” – חוזרת למנגנון שעוזר לי להתנהל בדרך שמאפשרת  לנשום אוויר ולא דמעות. זהו סוג של שחרור.

הטלפונים מתחילים לצלצל. ערוץ 10, עיתון “במחנה”, ערוץ 1 – סימן לירידת מתח. עוזבים את המרקע וחוזרים לשגרה – מחפשים אייטמים.

מסרבת לכולם. אם אינני יכולה לעזור או לתרום – אין טעם להתראיין. ובדברים שחשוב לי לטפל, מערך התמיכה במשפחות שכולות, אגע בזמן אחר, כשהראש והלב של הנוגעים בדבר יהיו פנויים לשמוע. היום כולם מלאים בגלעד לשיט.

בשיחת טלפון אישית מספרים לי שמצבו הבריאותי של גלעד לא טוב. אני מתחילה לדבר מעט איך הוא נראה בראיון עם הכתבת המצרית, איך נראה כשצעד עם אנשי צה”ל, מה קורה לו מול אנשים ואור יום, ודמעות מטפסות לעיניים. מזהה מהר את המחלקה: מחלקת החמלה. זו מחלקה טובה, לא מאיימת.

קמה מהמחשב, מציצה לראות אם יש משהו חדש בטלויזיה הפתוחה והמדווחת רצוף לכלי המיטה על המתרחש באתרים השונים.

רואה תמונות חדשות של גלעד שליט מלווה ע”י ראש הממשלה, הרמטכ”ל ושר הביטחון. שוב העיניים שלי עם דמעות. “הי, אתן לא מפחדות אותי, אתן דמעות התרגשות. יופי. אתכן אני אוהבת”.

תשע שעות חלפו. עוד מעט גלעד ינחת במצפה הילה.

ילד רז שלי, האירועים כל כך מורכבים, ולא הצלחתי להביא עצמי היום אליך, לשוחח איתך שיחה שקטה על האירועים. אבל היית איתי כל היום באינטנסיביות רבה, ואני יודעת שהיית גא בי ובבחירות שלי, הן היו ברוח הערכים שלך.

יש התרגשות, יש שחרור, יש עצב ויש רצון אין סופי לחבק אותך.

אוהבת ומתגעגעת

אימא

עוד מהבלוג של אורה

מה הייתם מוכנים לשלם אילו הבן שלכם היה חלילה נחטף

נכנסתי אתמול הביתה מיום עמוס בתל אביב. הנייד מצלצל. על הצג: עדנה חקאני (אמו של סרן אביב חקאני ז"ל, קצין המנהרות, שנפל ב- 12.5.2004 בציר פילדלפי). "מה את אומרת, אורה, על העסקה?" - כך, משיחת טלפון הבנתי שאני צריכה לפתוח מהר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

על מה המחאה וּלְמַה אני מוחאת כפיים

אני מכה היום על חטא. לפני מספר חודשים שוחחתי עם בני הצעיר (בן 24, סטודנט לתקשורת). הוא דיבר על כך שהוא לא רואה איך בעתיד הוא יחזיק  עצמו עם המשכורות של היום. איך יקים משפחה, איך יתקדם (הוא יודע היטב שאבא ואימא לא יוכלו להרשות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שאלה של שיתוף

ישבתי אצלו כמו שאני אוהבת לעשות בשבתות וחגים. נתתי למחשבות לזרום על הנייר. פתאום נקרה מחשבה טורדנית שהופיעה בימים האחרונים. "לכי מפה, אין לי מה לעשות איתך". אך היא בשלהּ, ממשיכה לדקור, להפריע, לעכב. "טוב, יש לך תפקיד...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה