הבלוג של אורה

אורה של האור ושל הרז

חינוכאית, מנחה קבוצות צמיחה והתפתחות בעיקר אחרי אובדן, מאמנת לחשיבה מיטיבה (במה היא שונה מחשיבה חיובית????? היא שונה!), מזמנת התבוננות מאירה.

עדכונים:

פוסטים: 15

עוקבים: 8

החל מאוקטובר 2010

אני מכה היום על חטא. לפני מספר חודשים שוחחתי עם בני הצעיר (בן 24, סטודנט לתקשורת). הוא דיבר על כך שהוא לא רואה איך בעתיד הוא יחזיק  עצמו עם המשכורות של היום. איך יקים משפחה, איך יתקדם (הוא יודע היטב שאבא ואימא לא יוכלו להרשות לעצמם לרפד לו בדירה ארבעה כיווני אוויר את הדרך למשפחתיות).

 לא חשבתי אז שהוא מציג בעיה קיומית שאופיינית לכל כך הרבה אנשים. 

 ניסיתי לבדוק איתו מה ניתן לעשות, איך אפשר לעבוד יותר. איך ניתן לייצר עוד פרנסה אפשרית. כמו פולניה טובה הסברתי לו שמי שרוצה – בהחלט יכול להתקיים בכבוד. כמו פולניה חשבתי שמשהו לא בסדר בילד שלי, הוא לא מוכן להתאמץ, לקרוע את עצמו.

 לרגע לא עצרתי לחשוב שזה לא צריך להיות כך. שהילד הקטן שלי מצביע על משהו שנסתר מעיניי – זה לא נורמלי לעבוד כמו חמור רק כדי לצוף, לשרוד, להחזיק מעמד. 

לא הבנתי שהוא משקף לי צד אחר של תחושה שמוכרת לי: אני לא אוהבת את מה שקורה במדינה. אני כבר לא מרגישה שזו מדינה שאני רוצה להילחם עליה. כמעט הייתי אומרת: זו לא המדינה שלי.

והתחילה המחאה, ולא מצאתי עצמי יוצאת נגד מחירי הקוטג’, ולא ראיתי עצמי מוחית על מחירי הדיור. התבוננתי מהצד. ראיתי עוד ועוד אנשים מצטרפים, כועסים, מוחים. והבנתי שלא כולם יודעים בדיוק על מה הם מוחים, אבל הם מרגישים בתוכם שמשהו לא טוב מתרחש במדינה ודי!!!!! אי אפשר לשתוק יותר.

והתבוננתי על עצמי. נזכרתי איך אני מסבירה  היום את יחסי למדינה: אם פעם, בעבר, מישהו היה מדבר על ירידה מהארץ, הייתי יוצאת בנאום חוצב להבות, מסבירה שאין לנו ארץ אחרת, כולנו ביחד צריכים לבנות ולשמור ולהגן. הרגשתי שזו כמעט בגידה.                          והנה, כיום, אני מוצאת עצמי מבינה, לא כועסת, שותקת, כשמישהו מדבר על ירידה מהארץ. יתירה מזאת, כשחשבתי בתוכי איך ארגיש אם אחד מילדיי ירצה לעזוב – לא חשבתי שזה יהיה כל כך נורא, אפילו להיפך.

ועדיין לא הבנתי שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. או ליתר דיוק – הבנתי, אבל לא ידעתי מה ניתן לעשות.

והתחילה המחאה, והיא קושרת דברים רבים שהמשותף לכולם – אנחנו עושים בדרך כלל את הטוב, אז איך זה שכל כך לא טוב לנו?שלא נעים לחיות כאן?

ופתאום ראיתי ציבור שלם יוצא מהאדישות שלו – ועל כך אני מוחאת לכול המוחים כפיים.

וכן, אין לי תשובות מה יכול לְרַצּוֹת את העם, ואני בהחלט חוששת ממה שבני ציפר הצביע עליו היום בטורו ב”הארץ” :”הפחד הגדול שלי הוא ששלטונו של נתניהו ייפול, ולא יהיה מי שיבוא במקומו, ותשתרר אי ודאות ואנדרלמוסיה, ואז לא יהיה חסר הרבה שיבוא מין ליברמן מפחיד ויאסוף את כל הקופה. וכלהמוחים התמימים יאכלו אז את הכובע”.

אבל התקווה שלי שנעורה מהתעוררות האנשים ומהאכפתיות שלהם, ומהיציאה מהאדישות גדולה מהפחד.

אני יודעת שהיום הציבור הוא משהו שרואים אותו, דבר שאי אפשר יותר להתעלם ממנו כפי שעשו ממשלות העבר בשנים האחרונות.

 אז אולי כאן טמונה התשובה מה רוצים ההמונים – שיראו אותם!! עם כל המשתמע מכך. שהם לא יהיו יותר שקופים, במיוחד לא כשמקבלים החלטות כלכליות, חברתיות, מדיניות. רוצים שיראו אותם גם אם הם אינם יוצאים לרחובות ואינם מגיעים לכיכר. כי עכשיו הם הוכיחו שהם יודעים לצאת ולהגיד: עד כאן!

והכי חשוב – סליחה, ילד אור שלי, שלא יכולתי לראות את הדבר החשוב שהראית לי.

עוד מהבלוג של אורה

מה הייתם מוכנים לשלם אילו הבן שלכם היה חלילה נחטף

נכנסתי אתמול הביתה מיום עמוס בתל אביב. הנייד מצלצל. על הצג: עדנה חקאני (אמו של סרן אביב חקאני ז"ל, קצין המנהרות, שנפל ב- 12.5.2004 בציר פילדלפי). "מה את אומרת, אורה, על העסקה?" - כך, משיחת טלפון הבנתי שאני צריכה לפתוח מהר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שחרור (של גלעד) , שחרור (של מחבלים), שחרור? (שלי)

ילד רז שלי, יום השחרור של גלעד שליט. 7 שעות חלפו מאז התחלתי לזפזפ בהתרגשות בין ערוצי הטלויזיה ואתרי האיטנרנט, אך איך סוף קוּבִּים של רגשות זרמו בנהרות גופי. התחלתי בנדידה מחדר לחדר, מערוץ לערוץ, מהחדר למטבח. בסוף, בלית...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שאלה של שיתוף

ישבתי אצלו כמו שאני אוהבת לעשות בשבתות וחגים. נתתי למחשבות לזרום על הנייר. פתאום נקרה מחשבה טורדנית שהופיעה בימים האחרונים. "לכי מפה, אין לי מה לעשות איתך". אך היא בשלהּ, ממשיכה לדקור, להפריע, לעכב. "טוב, יש לך תפקיד...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה