הבלוג של רוית ליפשיץ ציון- בלוג בסגנון והשראה

Ravit

מומחית לכתיבה ויצירת תוכן* בלוגים לעסקים* ניהול תוכן ברשתות חברתיות* כתבות תדמית ותוכן שיווקי* בלוגרית רב תחומית* מכורה למדיה החברתית* סופרת* מוזיקאית* רומנטיקנית חסרת תקנה. http://www.hakotevet.co.il/

עדכונים:

פוסטים: 180

עוקבים: 18

החל ממרץ 2014

משולש אהבה סוחף, לוהט ומרתק, בין תל אביב, פריז ולונדון, העוסק בבחירות, בהכרה עצמית ובהזדמנות שנייה. לכבוד פרויקט מימון המונים קבלו חשיפה ראשונה ובלעדית למועדון הקוראות– ארבעה פרקים ראשונים

15/08/2017

אהבותיה של אמה מאת רוית ליפשיץ  ציון

“אהבותיה של אמה”- מאת רוית ליפשיץ ציון

משולש אהבה סוחף, לוהט ומרתק, בין תל אביב, פריז ולונדון, העוסק בבחירות, בהכרה עצמית ובהזדמנות שנייה

לתמיכה בפרויקט:  https://www.jumpstarter.co.il/projects/1282

אהבותיה של אמה

מאת:

רוית ליפשיץ ציון

 חלק א’- פריז

-1- זו רק חופשה

אני שונאת המראות. פעם, הייתי אוחזת חזק בידו של דני בוי ושואבת ממנה רוגע. אפסנתי את הטרולי והתיישבתי מתנשפת. קניתי כמעט את כל מה שחיפשתי, קצת קוסמטיקה, וכמה ספרים רומנטיים, ומגזינים ריחניים מכרומו מהסוג שמוכר חלומות. גם בושם אחד. שנים שלא קניתי לעצמי בושם. בדקתי שוב שהחגורה מהודקת. “מה יֵצא לך מזה?” הוא שאל אותי אתמול בזמן שארזתי. דיברתי על כך כל הערב והוא, כאילו נחת באותו רגע, אך מסתבר שהיה בהאזנה כל הזמן. “בבקשה, אל תזלזל רגע לפני הנסיעה. אמרת שאתה מבין שאני צריכה חופשה.”

“אבל למה לבד? אני לא מבין מי נוסע לבד?” הטעים כל מילה וקולו גבר, “יש לך חברות שהיו קופצות על הנסיעה הזו.”

“זו רק חופשה,” אמרתי שוב והוא הביט בי כמה שניות ארוכות, מחפש את עיניי. ירוק מביט בירוק.

“כן, רק חופשה,” הוא רטן.

“מה מלחיץ אותך?”, שאלתי בזמן שהכנתי טבלת משימות, “שעשרות גברים יחכו לי בשדה ואני אצטרך רק לבחור? חופשה, זה כל מה שזה. לא רוצה חברות, צריכה את עצמי לעצמי. חברות רק יפריעו לי  ויקלקלו לי. אתה יודע שזה חלום ישן שלי לנסוע לבד. להוכיח לעצמי שאני יכולה. אולי גם אצליח לכתוב משהו ולפרסם.”

“אשליות,” סינן לעצמו כשחשב שלא שמעתי.

נרדמתי לשעה. דני בוי היה עכשיו שותה וודקה עם פלח לימון וישן עד הנחיתה. עוד ארבע שעות אני נוחתת ברואסי והלב דופק. איש לא האמין שאסע לבד. שפשוט אקום ואסע. השנה, אפילו עוגה לא קיבלתי. נר לכבות. רק אלכסנדרה כתבה לי ברכה יפה. גם בן-בן אמר דברים יפים. לפני עשרים שנה דני היה מצטרף אליי בוודאות, היינו מחוברים כאיש אחד. אז עכשיו מי טסה לבד? אני. אין שום בעיה, הוא ממילא הפך לשונא נסיעות. היום הן עונש עבורו. הבטחתי תמיד שאעשה זאת אך איש לא התייחס והנה, זה קורה.

לפני שלושים שנה דני היה מחזר נלהב, הוא כתב לי שירים מלאי רגש ותשוקה. פתקים משנות השמונים בכתב ידו היפה בו השתקפה אישיותו הכריזמטית, חבויים עד היום בארנקי. הייתי נשענת על אדן החלון בבניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ממתינה לסטודנט במכונית האדומה, מצפה בכיליון עיניים לבואו לקפיטריה של בניין ‘גילמן’ וקוראת אותם. הכתב נותר אותו כתב אך הפתקים, דהו והצהיבו וחלק מהמילים נעלמו ואינן.

דני למד הנדסת תעשייה וניהול בצידו השני של הקמפוס, אך ב’גילמן’ השלים קורסים בהיסטוריה מדינית של המאה העשרים, אהבתו הגדולה, והיה פוקד באדיקות את הקפטריה כדי לפגוש אותי. אני נדדתי מהאקדמיה למוזיקה ומבניין האמנויות רק כדי לראות אותו לדקות ספורות. ולאחרונה? מתי זכיתי להריח בביתי כמה ורדים או למצוא קופסת שוקולד קטנה על הכרית? בכסף קטן היה קונה את עולמי.

ניקוי ראש, להשתחרר! פקדתי על עצמי. נסיעה ראשונה לבד לחופש. הכיסא צר. המושב שלפניי קרוב מדי. אדון שחור שׁיער מנמיך אותו בפראות ואני מחוסרת חמצן. הוא מזכיר לי מישהו, את הבוס שלי. חסר שגם יתחיל לצעוק כמוהו ואפרוץ בצחוק מול כולם. שתי הזקנות מימיני, שהגיעו היישר מסדרת טלוויזיה של ה-BBC, מנמנמות. משמאלי גבר הנדמה כאיש עסקים מאפיר, מה הוא עושה במחלקת תיירים?

פריז בפתח, אני מעודדת את עצמי. גלריות, תערוכות, חנויות. יש לי קלסר מסודר שבו אספתי חומרים למכביר. לאחר הארוחה אעבור שוב על טבלת האקסל שאותה הכנתי ובה מפורטות פעילויות הנסיעה, מחולקות לימים ולאירועים. הבנתם נכון, אני לא ספונטנית. הכול אצלי מתוכנן וכך אני אוהבת. בנסיעה ספונטנית שום דבר לא הולך כמו שצריך. כבר היום אני עומדת לבקר בתערוכה במרכז פומפידו, אעלה על הכתב חוויות בבלוג החדש שפתחתי בעצמי בהשקעה רבה. רק נולד וכמו תינוק יש לו שם: “אהבותיה של אמה” והוא מעוצב  בסגנון רטרו-מודרני המשלב עולם ישן וחדש, בדיוק כמוני. איש לא מחכה לי בפריז, אבל אני אתלבש כמו בפריז ואצטלם כמו בפריז. לכל יום מתוכננת מלתחה ייחודית וסדר יום מוקפד ומרתק.

טבלת המשימות שתליתי על המקרר בבית מכילה לוח זמנים שלא יבייש לשכת שגריר. אלכסנדרה בשיעורי פסנתר ובלט. בן-בן בשיעורי פסנתר וכינור. חזרות, בחינות, חברים, שיעורים. דני בוי ייכנס לנעלי ‘נהגת המונית ללא תשלום’ למשך שבוע. גם הוא מסיע מדי פעם, אך אני המסיעה הלאומית למפלצת החוגים וההישגיות. יצרתי זאת במו ידיי ואני מגדלת שני אמנים מלאי כישרון. אם כך מדוע הדמעות? ובישולים? ממילא דני בוי הבשלן בבית. למד מאמו היוגוסלבית. הילדים יחגגו עם ממולאים וקציצות פרסה.

“יומולדת שמח לי,” ברח לי אתמול בין כביסות וקיפולים אחרונים. כל המבטים נישאו אליי. “אֶם, לא הלכנו בשבוע שעבר לאופרה? זה לא נחשב?”

“אני הכנתי ברכה,” אלכסנדרה רצה להביא.

“אני אכתוב ברכה. את יודעת שאני לא ענק במילים, נו, אימא,” התגונן בן.

“בשנה שעברה הלכתם לקניון וקניתם לי שרשרת. בארבעים ותשע כן ובחמישים לא?” שאלתי וחיכיתי בסבלנות לשמוע מה יש לדני בוי לומר. “מה את רוצה ממני? יש לנו אמצעים? הלכנו ל’ריגולטו’, אופרה שאת משוגעת עליה. והמסעדה בשבת? לא נחשבת?”

“זה בסדר, הכול בסדר,” חשתי גוש בגרון. אני רוצה בלון. אני רוצה זיקוק על עוגה, הפתעה.

“ומה עשיתם לי לחמישים?” המשיך בעלי היקר באסטרטגיית התקפה, “בואי ואזכיר לך, כלום!” נעמדתי דום, מופתעת ומשתאה. אני, שאיני שוכחת את החבר הרחוק ביותר לא עשיתי לו כלום?! לא ייתכן! ואז פילחה אותי תזכורת, כמו שוט מכאיב: כשמלאו לדני בוי חמישים היינו בשפל המדרגה וקרובים לפשיטת רגל. הוא לא עבד באותה תקופה. זהו זמן שאני מעדיפה לשכוח.

“מה זו תחרות?” לא יכולתי להתאפק אף על פי שלא רציתי ויכוחים ערב הנסיעה. “יש לך הזדמנות להראות לאשתך מה אתה מרגיש כלפיה. מתי הייתה הפעם האחרונה שקבלתי נשיקה אמיתית?” שמתי לב שהילדים נעלמו. כהרגלם, פורשים לחדריהם כשהשיחה אינה נוחה לאוזניהם. “אימא, ראיתי אתכם מתנשקים. אין לך על מה להתלונן,” קרא בן-בן מהחדר ואני התאפקתי שלא לצחוק.

“חצוף קטן, פתאום אתה מתערב?! לפחות תתערב לטובתי.”

“לא נשיקה ובטח לא יותר מזה.” סיננתי בזמן שאלכסנדרה חזרה לחדר והביטה בכמות הבגדים שאני אורזת במבט ביקורתי. “לא יהיה לך מקום לקניות,” ציינה בטון נוזף.

“ורד אנגלייה שלי, הכול, אבל הכול תקבלי,” הרגעתי אותה בחיוך מפויס.

“אימא, אני אוהבת אותך,” חיבקה אותי וליבי נמס.

הארוחה הוגשה, האוכל היה תפל, לא שציפיתי למשהו אחר. ויתרתי על התענוג והתמסרתי לזיכרונות הרחוקים שהדיילות עוררו בי.

דני בוי מתגאה תמיד שהייתי הדיילת מספר אחת. אני עדיין יכולה לתת להן שיעור. המדים המחויטים במידה שלושים ושש מגוהצים למשעי, ורגליים המסתיימות הרחק בנעלי עקב שחורות ומבהיקות. דני אהב להתבונן בי קושרת את הצעיף במיומנות, דקות לפני הירידה למונית. חזרה מטיסה הייתה כירח דבש קטן והמזוודה הייתה נפתחת כתיבת אוצרות. מתאילנד ועד לניו יורק, ממקסיקו ועד לאמסטרדם, לונדון וטנריף. אי-שם, בחיים אחרים, דני ואני ראינו עולם. הרבה עולם. הוא אוהב להיזכר בפרטים הקטנים ביותר שקרו באיטליה לפני חמש עשרה שנה, במסעותינו לחופי הקריביים לפני עשרים. אני לא. הם קרו לפני עידן הקרח וכבר שנים שאני מייחלת לנסיעות חדשות שמהן אדלה זיכרונות חדשים. מתי הייתה הפעם האחרונה שנסענו יחד? היום, גם עם מיליון דולר בבנק, קומביין לא יוציא אותו. טוב לו בבית שלו, במיטה שלו, עם הסדינים שלו.

כבר שעתיים שאני מדברת אל עצמי. הזקנות עוד יחשבו שאני מה-BBC. “כן, תודה,” חייכתי לדיילת שהציעה לי כוס יין אדום, פשוט וזול, שאולי יעזור לי להירגע.

הכול יכול היה להיות אחרת. בשנות העשרים לחיי הצלחתי להתפרנס ממוזיקה. ניגנתי במועדוני ג’אז, ליוויתי זמרי אופרה וניגנתי בהרכבים של מוזיקה קאמרית. התואר המצטיין באמנות הועיל לי אחרי שנים רבות. חלמתי להמשיך ולהתפתח בלונדון אבל בן זוגי רצה לחיות בארץ, רק בארץ. קצין מצטיין וציוני נלהב המכיר כל מהלך במלחמת העולם השנייה. גם אני הייתי כזו, עם אבא גיבור מלחמה וסבים חלוצים, אך חלומותיי המקצועיים לפרוש כנף נדחקו הצידה. והנה אני היום, נשואה לאיש טוב, אימא לילדים נפלאים ובעלת קריירה שהיא לכאורה פסגת החלומות. עבור אנשי מפתח בתחום ובעיניי מתחרים אני נחשבת לסמל הצלחה ולכישרון עולה, אך בפועל אני מתמודדת עם בוס רומס ועם קולגות העוטים על פניהם מסכות ושקרים. שנים של תככים, אינטריגות ופוליטיקה ב’חושן – בית מכירות פומביות‘ ואני עדיין שם, שורדת ‘בשביל המשפחה’. ככל שהתעצמה ההצלחה המקצועית שלי כלפי חוץ, כך גברו הדיכוי והטינה מבפנים, בתוך המערכת.

כל השנים אני עושה הכול כפי שאומרים לי. אני זו שתמיד אומרת “כן.” כנועה, נחמדה מדי, נעימה ומנומסת מדי, סוחבת על כתפיי אחריות כבדה. אני יודעת שהם צוחקים מאחורי גבי ולוקחים אותי כמובן מאליו, שלמרות הזלזול אגיע למחרת בבוקר כרגיל, לבושה במיטב בגדי וחיוך יהיה נסוך על פניי. “הליידי האנגלייה,” מכנים אותי חבריי המועטים במשרד ואני אוהבת את זה. עבורי, כל מה שאנגלי – שווה זהב. מבטא אנגלי, אירי או סקוטי רהוט, גורמים לי לחולשה בברכיים.

“אבא, זו רק חופשה,” אמר בן-בן המתוק שלי בבוקר הנסיעה. “זוכר איך אימא חזרה מנסיעת עבודה בספרד? היינו צריכים לנחם אותה שבוע.” איזה בן יש לי, קורא מחשבות. דמעות פרצו מעיניי נוכח מילותיו היפות, וזיכרון העלבונות שהוטחו בי וההשפלה הפומבית שספגתי במשלחת לכנס מקצועי וסיור בספרד. הדבר היחיד שהרגיע אותי אז היה שלפחות המארחים המקומיים והמכובדים של עסקי האמנות שהגיעו לכנס מכל העולם, לא הבינו את השפה והרוע שהתלווה למילים הקשות.

“אני מפחדת קצת,” הודיתי בעיניים רטובות. “אֶם,” אמר דני בוי וחיבק אותי, “את דיילת לשעבר. את תסתדרי.” שמחתי שהוא שינה גישה ובחיוך מתפנק התיישבתי על ברכיו. “קשה החופש הזה,” זרקתי ושנינו פרצנו בצחוק, שלי עדיין עם דמעות ושלו, כתמיד, מתגלגל והופך לשיעול רועם.

מעכשיו הגישה חיובית. אתעד הכול ו” אהבותיה של אמה”” יהיה בלוג יוצא מן הכלל. עוד מעט נוחתים. ההרפתקה תכף מתחילה.

 -2- נוסטלגיה חדשה

תיק יש. טרולי יש. מעיל? איפה המעיל שלי? העליתי אותו איתי למטוס? כן! זוכרת בוודאות. גם קיפלתי אותו יפה ודחסתי לתא שמעל למושב. לא מתאים לי לשכוח… תחשבי אמה, תחשבי!
אין ברירה. חייבת לרוץ חזרה אל המטוס לפני שהוא יוצא בדרכו חזרה לישראל. לוותר על המעיל אומר לקנות חדש בפריז ומי מבטיח שאמצא בדיוק את זה שאני אוהבת? שלא לדבר על המחיר. אני רצה ומזיעה מרוב לחץ, אישה יחידה בכיוון הנגדי, בתוך זרם של הולכים ומזוודות על גלגלים.

סליחה, סליחה, “פרדון” אני ממלמלת בצרפתית. מה עכשיו? ימינה? ננסה. ממשיכה לרוץ. רגע, זה כבר אולם שאני לא זוכרת. אולי אשאל מישהו. אם אמצא מישהו עם מדים, הוא כבר ינחה אותי.

“סליחה, אני חייבת להגיע למטוס אל על שנחת לפני רבע שעה מתל אביב, שכחתי משהו.”

“את לא יכולה לחזור גברת. תלכי לדלפק כדי שיעזרו לך.”

“אבל זה ממש כאן!”

“גבירתי, את יוצרת עיכוב. בעוד רגע יגיעו נוסעים חדשים. את לא יכולה להיות פה כבר,” פקדה.

“רק לדקה! אני חייבת! שכחתי את המעיל שלי,” לא ויתרתי ורצתי.

אני רצה ומתנשפת, כאילו חיי תלויים במעיל הזה. כמו להכעיס, שלולית קטנה של נוזל לא מזוהה חיכתה לי על הרצפה המבהיקה, לי ולטרולי שנשמט מידיי בעודי מרחפת מעליו ומשתטחת. שרשרת חרוזי הפנינה הארוכה שענדתי נקרעה והתפזרה לכל עבר.

לעזאזל, לעזאזל ושוב לעזאזל! רק אני יכולה להתחיל חופשה בפרסה שכזו. הלוואי שלא תהיה התקהלות סביבי ואנשים לא יחליקו על החרוזים. אבוי לבושה. הברך החלה לדאוב אבל אני חייבת איכשהו לקום ולאסוף אותם ולאסוף גם את עצמי.   מה חשבתי לעצמי כשבחרתי לטוס בחליפת ‘העתק-שאנל’ קטנה בגוון שמנת? לפחות נעלי הסירה ‘העתק-פרגאמו’ הם בעלי עקב קטן. לעזאזל שוב!
“את בסדר גברת? אפשר לעזור לך?” שאל קול ערב באנגלית בריטית רהוטה. “אני בספק,” מלמלתי ספק לעצמי, ספק אליו.

בעוד גופי נותר במאוזן, אחזתי בברך הדואבת והצצתי בזווית העין לעבר הדמות הנישאת מעלי וראשי כבד וסחרחר מהנפילה. ” המממ… ריח גן עדן,” מלמלתי מתוך ערפול, כשריח גברי משכר חדר לאפי. לצד הטרולי השרוע הפוך על הרצפה, היתמר גבר גבוה, לבוש בחליפה בגוון פחם, בחולצה לבנה מעומלנת היטב, עם חפתים חרוטים משנהב ועניבה בכחול מעושן. הרמתי ראשי והישרתי מבט לעברו, נצנוץ קל של לעג ניכר בעיניי הסערה הכחולות-גרפיט שלו העטורות קמטוטים דקים, שיערו השחור עם נגיעות של ג’ל נופל ברישול מכוון על מצחו הגבוה, אפו ישר ומסותת ושפתיו חושניות ומצוירות. מצאתי עצמי פוערת פה ומסמיקה. לורד ביירון המשועשע עומד כאן לידי ואני שוקעת למצולות.

“המעיל שלי נשאר במטוס,”  נשמתי וניסיתי להתרומם ולשמור על ארשת מכובדת. גם אני דוברת אנגלית רהוטה. הגבר העביר אצבעות בשערותיו והרחיק אותם ממצחו כחוכך בדעתו כיצד לפעול. רגשות אי הנעימות שלי גברו על הכאב בברך והצלחתי להישען על ידו, ולהרים עצמי מהרצפה בניסיון להיאחז בשרידי הכבוד העצמי שלי.

“דיילת, תתקשרי בבקשה בטלפון הפנימי לקברניט סוייאר.” הדיילת בקושי הביטה לעברו. “אין לי אישור לכך,” אמרה וזעה באי נוחות, כמנסה להפטר ממנו.

“הדיילת אנט,” הוא הביט בתג הנושא את שמה, “אם את מעוניינת להמשיך בתפקידך, הרימי טלפון כעת.” נותרתי פעורת פה, תוהה על הקשר בינו לקברניט המטוס.

“מה שמך?” הוא שאל באדיבות, פונה הפעם אליי.

“אמה קליין,” עניתי בשקט תוך שאני מנסה לנקות וליישר את בגדי. בעטתי בכמה חרוזים סוררים שנותרו על הרצפה וסירקתי שערותי באצבעותיי. “אמה,” אמרתי שוב, בביטחון ששב אלי קמעה. לאחר חילופי מילים עם מי שכנראה הוא הקברניט סוייאר, הוא חזר ופנה אליי: “המעיל בדרך לדלפק בכניסה לשער שלוש. ועכשיו כולנו נוכל להמשיך בשגרת יומנו.”

“ולמי אני חייבת את התודה הזו?” הבטתי ב”שגרת יומנו.”

“גרנט. ג’יימס אדוארד גרנט,” הוא אמר והושיט אליי את ידו. לחצתי אותה, מתאמצת שוב להישיר מבט לעין הסערה. ידי הזיעה מרוב מאמץ ובושה ואילו שלו הייתה חזקה ושלווה. הוא התנשא מעליי לפחות בראש. חשתי שהוא אוחז בידי כמה שניות יותר מהרגיל. עצמתי עיניי וריחו היה נעים ומשכר, רענן וגברי.

מנטה עם לימון? ידי הייתה עדיין נתונה בידו כשפקחתי עיניי והבחנתי בצבעים מופלאים שנמתחו על גבי פוסטר ענק מעלי. “רוברט ראושנברג והנאו אוואנגרד במרכז פומפידו. לשם אגיע היום,” מלמלתי ועיני זרחו לעבר גן העדן האבוד, אך תוך שניות שוב נעצמו.

“דיילת,” פנה ללובשת מדים נוספת שחלפה, “הגישי בבקשה כוס מים לגברת קליין,” הוא מיהר לבקש כשהבחין שאיבדתי במקצת את היציבות. “היא אינה חשה בטוב.” היא הביטה בו ביראה ומיהרה לציית. “מיד תקבלי כוס מים, שבי נא לרגע,” פנה אלי ברוך ומשך אותי בעדינות להתיישב על ספסל. הוא הגיש את כוס המים לפי ואחז בזרועי.

“אמה,” תיקנתי וחזרתי מארץ הדמיון וראשי סחרחר, “תודה, מיסטר גרנט. סליחה על המהומה ועל העיכוב,” אזרתי אומץ להגיב והסומק גבר.
” אמה… ” חזר אחרי והרים גבה במבט משועשע דרך ריסיו הארוכים והכהים. רק עכשיו שמתי לב להתקהלות הנשית סביבנו, הלו ג’יימס בונד. כל אחת עם טרולי מאטה את צעדיה ומסתכלת בלורד ביירון שעדין אוחז בידי. “שמחתי לעזור,” ענה במבטא אוקספורדי מלוטש, “אז אני מבין שאת חובבת אומנות,” המשיך לדבר והותיר בי הרושם שהוא אכן מתעניין. “חובבת וגם עוסקת,” עניתי בצרידות, “מכירות פומביות,” הסברתי ללא צורך, “גם פתחתי לאחרונה בלוג,” גיבבתי מילים ללא שליטה, מסונוורת למול נוכחותו יוצאת הדופן.

“מרתק,” העיר כביכול לעצמו ונראה שהתכוון לכך. “תוכלי לעמוד?” שאל בדאגה.

“כן. ותוך כמה דקות גם ללכת. לא שוכחים את זה . כמו סולמות וארפג’ים”, ניסיתי לשמור על נימה קלילה. “יצאתי לחופשה ופתחתי אותה כנערה במצוקה.”

“שמח שיכולתי לשמש כאביר. את גם מנגנת?” אורו עיניו שהיו מרוכזות בי.

“פעם,” הנהנתי, “אך לא מאז קרב ווטרלו. היום במקום לפרק אקורדים פרקתי כתף,” פלטתי שטות ומיד התחרטתי. במו ידיי הפניתי תשומת לבו לנושא הגיל.
“אני רוצה לבשר לך אמה קליין, שאת נראית טוב מאוד יחסית לבת מאתיים שנה.” צחקקתי במבוכה מרגישה שהסומק עלה מדרגה וגלש לאוזניים. “הרשי לי ללוות אותך לאסוף את המעיל,” אחז במרפקי. “בשום אופן לא, מר גרנט. טרחת מספיק ועיכבתי אותך די והותר. שוב תודה על העזרה.” הבטתי בו בתקווה שיסרב.

“אם תמשיכי לשכוח מעילים במקומות נוספים תתקשרי,” אמר בחיוך שרמנטי ואני לא יכולתי להתיק את מבטי מהקמטוטים סביב עיניו ומקו המתאר של אפו המושלם. הוא הוציא ארנק מעור תנין משובח מכיסו, שלף כרטיס ביקור והניח בידי.

“תודה מיסטר גרנט,” עיניי קיוו שיישאר עמי עוד דקות מספר. החיוך שהיה נסוך על פניו נעלם אט, אט. מבטו הרצין והוא אחז בכפות ידי: “ג’יימס! שמרי על עצמך, אמה. שתהיה לך חופשה נהדרת בפריז!” ולאחר כמה שניות ארוכות, הסתובב ונעלם בהמון משאיר אחריו שובל של ריחו הרענן והמשכר.

גב’ קליין. הוא לא אמר מיס קליין. נראה מקסימום ארבעים ומשהו ושמור היטב. ההתקהלות התפוגגה לשמחתי. גבר יפה תואר ואדיב עם בטחון עצמי עודף עזר לי, ואני מרגישה כמו ‘חדשות ישנות’. הוא ראה אותי כ”גברת.” השתרכתי לאיטי לדלפק, אדישה להמוני הנוסעים הממהרים ליעדם. הברך אט, אט התאוששה. השדה ענק ותקרותיו נוגעות בשמים. פרסומות נוצצות הביטו בי מכל עבר. באתי אליכן פרסומות שלי כדי להתמכר אליכן ושתעשו לי טוב. אני שלכן, קניתן אותי.

“למלון סט. מישל,” אמרתי לנהג מונית האפריקאי שלא נראה יותר מבן חמש עשרה. מרגע זה אני בצרפתית. הנשמה עוד תצא לי אבל מתרגלים. “מאיפה את?” “מהמזרח התיכון.” “אתה יאניק מקמרון?” אני קוראת מלוחית הזיהוי שבחזית. “מכיר טוב את פריז. חמש שנים אני כאן. אקח אותך לאן שתרצי. איפה מחירים טובים. איפה אוכל טוב.” מצחיק, חושב שאני טרף קל. בעצם לא יזיק לי מישהו מפה שיעזור לי קצת. “יש לך כרטיס ביקור? אני אוספת היום.”

המלון שלי. המקום האהוב עליי. חלפו כמעט עשרים שנה. עוד לא היו לנו ילדים ודני בוי ואני היינו זוג צעיר. הוצאנו חסכון. שנות הבצורת טרם נראו לעין וחיינו היו כאגדה. טיילנו בפריז יד ביד, התלבשנו כמו גדולים למולן רוז’, הוא בחליפה כחולה ובעניבה אדומה, אני בשמלה. עד היום אני שומרת מזכרות כקופסאות גפרורים שחילקו לנו עם התמונה שלנו מודפסת עליה. אכלנו פירה ערמונים בקפה אנג’ליק, פסענו מחובקים על גדות הסיין ברוח פרצים שאיימה להעיף אותנו לנהר. דני בוי, ג’נטלמן כתמיד, הסיר כמובן את הז’קט שלו ועטף אותי.

הגיע הזמן ליצור נוסטלגיה חדשה. עוד מעט אצא לפתיחת התערוכה על פרנק גרי האדריכל ואחזה בקולאז’ים של ראושנברג, מחלוצי אומנות הפופ האמריקאית. אחר כך אמשיך להוטל דה ויל, לבית העירייה ומשם אשא רגליי ברחובות לנשום חלונות ראווה, כפי שירשה מזג האוויר. “ברוכה הבאה לפריז,” אני אומרת לעצמי.

 -3- העיתונאית 

יום יפהפה היום. אני שולפת את הטבלה ובוחרת מה אלבש: חליפת מכנסים שחורה צרה, סריג צהוב, צעיף משי עם נגיעות בצהוב ופרחים, מעיל הקאמל המפורסם, ארוך ומחמם ולהשלמת ההופעה: מגפיים שחורים. שיערי הבהיר משוך לאחור בסיכת מסרק מעוטרת בקאמלייה, לצווארי שרשרת הזהב הדקיקה של הילדים, איפור קליל ורענן, כמה סלפי’ס בשביל התיעוד ואני בדרכי החוצה. כולי נרגשת בציפייה לכבוש את העיר ולגלות את רזיה. לגעת בסן לורן ובשאנל, לשתות יין בפינת רחוב, ללכת לאיבוד במלון בוטיק של ארמני, לעצום עיניים מטעמו האלוהי והנימוח של פירה הערמונים בקפה אנג’ליק. אני לבד ואעשה הכול לבד, אך אני לא נכנעת לפחדים. בפריז כמו בפריז, אני קארי ברדשאו.

אני מחייכת אל הזוג בקבלה. “בונז’ור ז’אק ואוולין, בוקר טוב,” אני אומרת. הם מחזירים לי חיוך רחב. “את נראית טוב היום, מיס אמה.” ז’אק ואוולין, הם לא זוג נשוי, אבל נראה לי שיש ביניהם משהו. בידי חצי באגט עם גבינת עיזים, מים מינראליים בתיק ותפוח. אני מוכנה.

“בוקר טוב מיס אמה.”

“יאניק?” אני נעצרת, “קבענו להערב, נכון? לבדוק מועדוני ג’אז, או שאני טועה?”

 ”לא, את צודקת, אני רק לא אוהב שמיס אמה מטיילת לבדה.”

אני מביטה בו ותוהה לעצמי אם הוא קצת מטורף או שהוא המלאך השומר שלי. “בון, קח אותי לפטי פאלה. אבל אחר כך אמשיך לבדי. אם הייתי רוצה בן זוג, הייתי מביאה מהבית. קדימה, היום קצר, מון אמי.”

“זה בסדר, את לא במטרו. אני לוקח. אחר-כך ניפגש בערב. יש מועדון נהדר. אקסקלוסיב. מוסיקה שאת אוהבת. ג’אז מאמריקה ומצרפת. מקום טוב. לא מסוכן. קצת יקר, אבל טוב.”

“יאניק,” אני פונה אליו תוך שאני סוגרת את הדלת של המונית. “אני רוצה לנגן בלי שאף אחד ישים לב אליי. מקום פשוט. חשוך. שרק ארגיש על הבמה.”

“מתי היית על הבמה, מיס אמה?”

“אמה, אמרתי לך. בלי מיס.”

הוא מחייך אלי בשיניים צחורות על רקע עורו הכהה ועיניו צוחקות. “תסתכל על הכביש, בבקשה, אני בלחץ. נוהגים פה כמו משוגעים. מתי הפעם האחרונה? כשהייתי בת עשרים וחמש. חצי מהגיל שלי עכשיו.”

“מיס אמה צוחקת עליי. שוב.”

הוא ממשיך לקשקש. מחשבותיי נודדות. איזה בוקר נפלא. מזג האוויר אידיאלי והתוכנית שלי מסודרת. בוקר בלי לארגן, לסדר, לנחם, לעודד, להשקיט. בלי הצעקות והתלונות של אלכס. אני לא צריכה לחפש גרב לבנה אחת שמתאימה לשנייה. לא צריכה להכין חמישה כריכים שונים, שני פירות וחטיף אנרגיה לילדיי, המוכשרים, היפים, הגאונים, הנשמות של אמא. אני לא צריכה לחפש מחברת שנעלמה ולבדוק שהגילוח של בן-בן יצא חלק למשעי עד שהוא מרוצה, ולא לעשות סללום בפקקים כדי להגיע עם הילדים  לבית ספר עד שמונה. זה פשוט נפלא!

נעצתי מבט בנוף שנשקף מחלון המונית. זוג אוהבים, האישה בהיריון, על גשר האומנויות היפות. הם התבוננו בנהר, אחר-כך זה בזה ואז התנשקו. הגשר היה מלא במנעולים. אלפי מנעולים. כמה רומנטי. התחלות הן נפלאות. נדמה לי שאני רואה זוג מתנשק בכל פינה. כשסוף סוף נכנסתי להיריון עם התאומים הפכתי למלכה, אולי בפעם האחרונה. זכור לי במיוחד יום תפירה עם תופרת עילית, שעמלה אצל אימי, תרצה’לה על מלתחת היריון. אני הבאתי דוגמאות וגזרות, בדים ואביזרים. חברותיה של אמי היפה והתמירה, ישבו סביב השולחן וטרחו על תפירת הגימורים ביד. הכיבוד, הפטפוטים ואני- כוכבת היום. אני זוכרת כמו היום אותה אומרת: “אוי, את באמת בהיריון,” כשראתה את בטני תוך כדי מדידה, ואת הנשים פורצות בצחוק.

רגע למנוחה. לגמתי כוס סוביניון בלאנק בבית הקפה דו-רה-מי ברחוב פובורג סנט הונורה, סמוך למלון לה רויאל מונסו המפואר, חמש דקות הליכה משער הניצחון ומשאנז אליזה. רגליי כשלו ובקושי החזקתי מעמד. תערוכת התכשיטים של הרמס בפטי פאלה והצילומים של ג’ף קונס היו עבורי כניסה לארץ שכולה נסים ונפלאות. יופי שקשה לעכל. יצאתי מהפטי פאלה ועליתי על גשר אלכסנדר השלישי, המקושט והאקסטרווגנטי בגשרי פריז, ארט נובו בשיאו, עם הכרובים, הנימפות והסוסים המכונפים. גם הוא, כמו הפטי והגראן פאלה, נבנה באלף תשע מאות לקראת התערוכה העולמית. נשמתי את גינות הפאלה רויאל וכדיילת לשעבר, שאין גבול לכוחותיה, עליתי על אוטובוס עד הסקרה קר והעפלתי למונמרטר.

שלושה רבו מי יצייר אותי. אמרתי להם, חברים, Mes amis, יש מקום לכולם. שילמתי וקיבלתי שלושה ציורים נפלאים, כל אחד שונה באופיו. דילגתי, מחייכת בלי כושר כל הדרך מהמטרו ושרתי את “נטלי“, אני והכיכר האדומה והריקה של ג’ילברט בקו.

אני כמעט לבד בקפה, למעט כמה מקומיים. קניתי שמלה מחמיאה בירוק בקבוק עז שהייתה מתאימה למלון הזה הזועק יוקרה אבל עדיין קלאסי. הזמנתי עוד כוס סוביניון בלאנק וחשבתי שאני רואה את השחקנית הזו, שכחתי את שמה. מנגינת “שמי פריז” של איב מונטאן התנגנה בכינור. לא מבית הקפה אלא מנגן רחוב זקן שהתמקם ממול. העצים בשדרה מרהיבים. השלכת נצבעה בגווני אדום, כתום, סגול, אש ואדמה. הטבע חוגג. סתיו אינו סיום. הביטוי “סתיו חייה” כמסמל סיום אינו נכון. הטבע גועש ושוקק חיים. עוד לגימה קטנה ואצעד למלון. אומרים שנראה כארמון.

“אני רואה שהמעיל עדיין איתך.” היין שליחך את גרוני בהנאה פרץ החוצה בדרך הכי פחות אלגנטית. טוב שהכוס נותרה בידי.

ג’יימס אדוארד גרנט גם הפעם בחליפת פחם מחויטת ומוקפדת למשעי. עיניו בגוון כחול מעמקים עוד יותר משזכרתי, חולצתו הלבנה מסותתת ולצווארו עניבת פרפר שחורה. שיערו, שחור בוהק, מסורק לאחור ברישול מתוכנן. “לא התקשרת אליי,” קולו הערב התנגן לתוך עורי ואני אספתי את עצמי, מכחכחת בגרוני, מרגישה שהסומק הרגיל עולה בלחיי. “עוד לא איבדתי שום דבר,” חייכתי בהתנצלות.

“את נראית יפהפייה בצהוב,” הוא חייך והביט בי במבט משועשע בעודו נוגע בצעיף וממשש אותו קלות. “תודה,” השפלתי עיניי, כמעט אומרת את המשפט שלי “היו זמנים,” אבל הפעם מצליחה לעצור את השטויות הרגילות ומקבלת את המחמאה. “גם אתה נראה לא רע בכלל,” עניתי ולגמתי מהיין כדי להירגע ומבטינו הצטלבו. “הציורים!” קמתי בבהלה בניסיון לעצור את הפורטרטים ממעופם ברוח השובבה אך הוא השיג אותי והספיק לאוספם. “זה מעניין,” התבונן באחד מהם. “תמימות ותחכום.” חייכתי והרגשתי שוב את הסומק פושט בלחיי.

“חיפשתי אותך והנה אתה בחוץ. מחכים לך.” קול פעמונים הגיע מכיוון בחורה יפהפייה עם שיער שחור גולש וחלק, עיניה תכלת שקופות, שמלתה בגוון תכלכל מבד משי מתנפנף, ולרגליה עקבים דקים בגוון ניוד. אני מפנה מבטי ונדהמת. היא אולי בת עשרים ושלוש. התקשיתי להסתיר את תגובתי. “אני מצטער, מחכים לי.” הנהנתי בראשי בניסיון לשמור על חיוך. “המשיכי לבלות. השתמשי בכרטיס!” אמר כמעט בדרך פקודה, אסף את כף ידי לשפתיו ונישק בעדינות את גב היד כפי שנישק סבי הווינאי את מריה קאלאס לפני כיובל שנים. “נלך?” נשמע קולה.

לאחר מספר שניות בהן לא הוצאתי מילה מהפה וכנראה לא נשמתי, הוא משך את ידו באיטיות ושלובי זרוע נעלמו להם לכיוון המלון בלי להביט לאחור.

לפתע בוהק מזג האוויר הסתווי היפהפה הועם והיה לסגרירי מעט. עלי השלכת החלו להסתדר לנגד עיניי בצורות. שילמתי ופסעתי גם אני לכיוון המלון. שומר בכניסה פנה אליי, “לכנס?”

“בוודאי, אני עיתונאית,” אמרתי בביטחון שהיה קוצר פרס ‘דקל הזהב’. בלי לבקש תעודה נסוג לאחור והנחה אותי פנימה.

נכנסתי דרך הדלת המסתובבת ונשמתי נעתקה. לתאר את הלובי כמרהיב ביופיו זו תהיה לשון ההמעטה של השנה. הסגנון המינימליסטי והקלאסי של פיליפ סטארק והצבעוניות המתפרצת של קארים ראשיד, שניים ממעצבי העל הבולטים היום יצרו מלון שהוא יצירת אומנות גרנדיוזית וקסומה.

למרות גודלו העצום חשתי שהמקום סוגר עליי ואני נאבקת בעצמי כדי להתבונן ולהתפעל. לבן, חרדל, טורקיז וזהב יצרו משחק ניגודים דרמטי. העיצוב שידר קרירות וחמימות, ארמון שהוא גם בית אך עיניי נכרכו אחר נברשות הקריסטל הענקיות המתקרבות ומאיימות ליפול עליי מהתקרה הגבוהה. הגלריה לחפצי האומנות ותמונות הענק המעטרים את הקירות נעו בתנועות חדות. קלאסי ומודרני, מסורתי ועתידני. מצחיק, קפצתי לרגע ל”חושן – בית מכירות פומביות“, שתים עשרה שנה כאוצרת אומנות, ומנהלת מחלקות היודאיקה והאומנות הישראלית בת זמננו בחברה למכירות פומביות. תיאורים מסוג זה היו ההוויה היום-יומית שלי בניגוד לחוויה היום-יומית שלי העגומה.

הכנס! מצאתי את הדלת הנכונה ונכנסתי בשקט. על הבמה עמד מנחה נמוך קומה, קרח, לבוש בחליפה יוקרתית וקרא לאורח הכבוד והנואם המרכזי לעלות ולשאת את דברו. לקח לי כמה שניות עד שהבחנתי בסלבריטאים ידועי שם. שלט ענק “השקת הבושם החדש “חלומות פריז” מבית “אניק“” התנוסס על הבמה באור נגוהות ומתחתיו: “כל הכנסות הערב מכרטיסים, מתרומות ומהגרלות מיועדות לפעילות בלימת התפשטות האיידס באפריקה.” הגברים בחליפות פרדה ובוס ובעניבות פרפר, הנשים בשמלות קוקטיל ומקסי מבית דיור, לנווין ובלנסיאגה. חייבת לצלם לבלוג.

גרנט, חביב הנשים וחובב הקטינות עלה לבמה, ונשא בביטחון ובאלגנטיות את גופו הארוך והאתלטי. הצטופפתי מאחור כדי שלא יבחינו בי ויגרשו אותי. כבר הבנתי שאיכשהו נכנסתי בלי בעיה להשקה של סלבריטאים מהשורה הראשונה.

יכול להיות שוס השנה בבלוג. שווי התכשיטים באולם הזה לבדו היה מציל את אפריקה בלי נשף.

גרנט בחזותו הדומיננטית הקשה עליי לנשום. הוא החל לדבר כמו קדוש עם הילה כשלוליטה חיכתה לו למטה. הוא פתח במשפט שלא קלטתי בקול מחוספס וסקסי  והקהל הריע מצחוק. הוא המשיך בצרפתית שוטפת. מידי פעם הוסיף משפט או ביטוי באנגלית. הייתי מהופנטת. הבנתי שהוא איש עסקים חובקי עולם המקדיש מזמנו ומהונו לפילנתרופיה ולמחקר. הגיעה העת לשאלות. יציע העיתונאים געש ועלה על גדותיו.

כולם ניסו לשאול, להיות ראשונים. זו הזדמנות. התגנבתי לתא העיתונים במטרה להצביע. ממילא אין סיכוי, יש פה יותר ממאה. מי יפנה לעיתונאית לא מוכרת.

“הגברת עם הצעיף הצהוב בבקשה,” שמעתי את קולו וידעתי שאני אבודה.

 -4- בון סואר

מישהי, כנראה האחראית מטעם ההפקה באולם, העבירה לי את המיקרופון ואני ביקשתי להיעלם, אך המיקרופון נתקע בידי ומסות של אנשים הביטו בי מכל הכיוונים. כחכחתי  בגרוני, בלעתי רוק וקפצתי למים הקרים.

“אני אמה, בלוגרית בנושאי תרבות, אומנות ואופנה. הקהל שלי בעיקר נשי ומעניין אותו לדעת אם חברתך הצעירה מסייעת לך בפועלך הרב למען נזקקים בעולם, והאם אתם עומדים להתחתן?” נפלטה לי שאלה שלעולם לא הייתי שואלת אף אישיות כי אני לא כתבת רכילות. עד לרגע זה כנראה.

שקט באולם. אני מביטה בו. הוא אינו מגיב ומביט בי. אני סמוקה והמומה מעצמי ומודה על החושך. רחש קל מזמזם והופך לאט לשאון רב.

גרנט התקרב למיקרופון, השקט חוזר. “לא נאכזב את קהל הקוראות שלך.” הוא התחיל לענות. עיתונאית לידי לוחשת לי בצרפתית באוזן, “אידיוטית. הוא נשוי. בת הזוג שלו לאירוע היא בתו. פה זה לא מקום לצהובונים מטופשים.” הצחוק המשיך פה ושם. “כדי לתת לקהל שלך את המידע המלא,” הוא המשיך בשלווה סטואית, “הישארי כאן לאחר תום הכנס ואעניק לך ראיון אישי.” הרחש בקהל היה לפרצי צחוק ולמחיאות כפיים. המנחה, שנראה כקפיץ מתוח נרגע והסב את תשומת הלב לעיתונאי הבא. האירוע חזר לזרום ונראה לי שהתקלה המביכה שלי נשכחה. התכופפתי בחושך והצלחתי לעבור מאחור, לצאת מהאולם ללא פגע ולברוח משם.

ייתכן שסבלתי מאי שפיות זמנית? הוא לא מכיר אותי. אני לא אותו. יש לי בעל בבית וילדים מתבגרים. מרגיע אותי לדעת שאין לו דרך ליצור עמי קשר. הוא לא יודע את שם הבלוג, לא מכיר את “חושן“. לא נתראה יותר לעולם. אוכל לכתוב את הפוסט של החיים, ולתייג את היום הזה בספר הזיכרונות של חיי שלא מכיל אנקדוטות כה מסעירות.

סוף, סוף ברחוב, נשמתי לרווחה אוויר קריר. הוא אשם, עם התינוקת שלו. הוא סובב לי את הראש עם הצעיף ועם הריח המשכר שלו, לעזאזל. אני שוהה ברחוב עוד כמה דקות. נשענת על גדר ושוקלת לאן לפנות ומה הצעד הבא? זה יכול היה להיות זמן טוב לסיגריה, לו הייתי מעשנת.

בחדרי מתחת לפוך אני מנסה לכתוב רשמים מהיום הגדוש בבלוג, מתבלת במה כדאי לארוז לנסיעה לבד לשבוע, בהמלצות מיוחדות מה ללבוש ואילו את השקת הבושם “חלומות פריז” ומלון הרויאל מונסו סיקרתי ככתבה המרכזית.

צרפתי אפילו תמונות סלולרי מעולות, אך מחשבותיי נודדות. היום חזרתי לגיל טיפש עשרה, אך בעוד שבגיל הכרונולוגי המתאים לא עברתי אף חוויה מסעירה, היום סוף סוף זה קרה.

הגיע הזמן להתקשר לאלכס ולבן. מה הילדים שלי עושים עכשיו?

“אלכסנדרה, מתגעגעת לאימוש?”

“בטח אימא. את נהנית? רואה מקומות יפים?” אני שומעת אותה בקולה המחוספס והנעים. “יפים מאוד אהובתי. אני גם כותבת עליהם.” “והספקת לקנות לנו משהו?” “עדיין לא. מבטיחה מחר.” “המורה לבלט אמרה לי להדגים פעמיים מול הכתה ולמדנו תרגיל חדש. אני אלמד אותך.” “מעולה יפה שלי.” וכמו בהזמנה מראש, “את זוכרת שהטלפון שלי לא עובד טוב והבטחת לי חדש? וכל הבנות במגמת הבלט גרועות וחושבות שהן מושלמות, ותגידי לאבא להכין גם שניצלים והוא לא מרשה לי ללכת ליומולדת של דנה שמתחיל בשמונה בערב שאני מארגנת, ואני צריכה עזרה בקריאת השופן החדש,” “עצרי,” אמרתי. “הפסקת נשימה אהובתי, תני גם לבן להתלונן קצת”.

“היי אמא.” “היי בן בן, אתה בסדר? מתגעגעת אליך.” “את נהנית נכון? אבא מדבר הרבה עלייך. שואל כל כמה שעות אם התקשרת.” נשמע גבר בן בן שלי. “גם אני חושבת עליו. הוא בבית?” “כרגיל, ישן. וכשהוא לא ישן הוא מעשן. אני מבקש ממנו לעשן בחוץ וזה לא עוזר. יש הופעות השבוע, צריך בגדים שחורים. ביררת מחירים למחשב גיימר?” פעם, לא לפני זמן רב, דני בוי שלי לא היה עייף מכלום, היה יכול לעשות הכול בלי לנוח לרגע. “דבר עם אבא על כל מה שתצטרך. אני מתכוננת לצאת הערב. לא לדאוג, לא הולכת לרקוד במועדונים. לא אבייש אתכם,” צחקקתי, “רוצה לשמוע נשיקות.” “תיהני כמה שיותר,” ריגש אותי הבן שלי. יום אחד הוא יהיה בעל לתפארת ויעשה אישה אחת מאושרת מאוד. “נשיקות חזקות,” אני מסיימת את השיחה ומתגעגעת. החופשה רק החלה,  אני מזכירה לעצמי.

ירדתי למטה בשמלה שחורה קטנה, נעלי לק מרי ג’ין שחורות, גרבונים דקיקים בגוון טבעי המסתיימים בהיחבא על קו הירך, עגילי פנינה, מעיל צמר אדום וצעיף אדום. על שפתיי, משוח ליפסטיק אדום כתום כמו באירועים הנוצצים של ליכטשטיין ב“חושן-בית מכירות פומביות.” שם אני נראית טיפ טופ, ותמיד בפנים מאירות ומחייכות. גם כשהבוס יורה צרורות ואני מהלכת כרוח רפאים. גם כשהפרגון וההערצה מוענקים בשפע מאורחים מכובדים, לעתים שועי עולם, אך לעולם לא ממנו. הכאב קבור עמוק בפנים ואיש אינו יודע; הליפסטיק מושלם, העמידה תישאר גאה ותחושת החנק בגרון לעולם לא תצא החוצה. הלילה אין ליכטשטיין, אני הבוס. אבל קודם אצא לשטח לבדוק אם יש לי אומץ.

יצאתי לשוטט ברחוב. השעה היא בין ערביים והשמיים נמרחו במשיכות מכחול מרשימות. טיילתי על הגשר התשיעי, הפונט נף, והעליתי נשכחות מלפני עשרים שנה. בחרתי ציור שמן קטן של נוף פריזאי אופייני הדומה לציור שרכשנו אז, דני בוי ואני. אקח הביתה, הוא יאהב את זה. גם הוא ייזכר.

מונית נעצרה לידי. “יאניק, זה אתה?” “ערב טוב מיס אמה. את נראית מאניפיק” “תודה. למועדון קאבו דה לה הושט, בבקשה. מצטרפת היום לגדולי הג’אז שניגנו בו מאלף תשע מאות ארבעים ושש.” “יאניק פה לכל מה שמיס אמה מבקשת,” טוב, הנהג של מיס דייזי…” עד ש’מיס אמה’ לא תרגיש בנוח, היא לא תסיר את המעיל, עודדתי את עצמי א- לה- יאניק.

היין הוורדרד- מבעבע הגיע מהר לשולחן האחורי אותו בחרתי, ולגימת האומץ הראשונה החליקה בקלות בגרוני. המנחה הציג את האמנים שיופיעו הערב, והזכיר שלאחר ההופעה הזו יתחיל ג’אם סשן, ואמנים מהקהל מוזמנים להירשם ולנגן.

קמתי, הורדתי את המעיל וניגשתי לשולחן ההרשמה. “אנגן על הפסנתר ואשיר,” אני אומרת לדוגמנית העל שרושמת. נעשה לי חם. זה לא רק החימום, לא ניגנתי שנים. ואפרופו, גם לא עשיתי חימום. מה אנגן? ריק מוחלט. מכל הרפרטואר הרחב שהיה לי לא עולה לי בראש אף שיר. קדימה אמה, הסטנדרטים הידועים. המוח כמו קליפה ריקה. חזרתי לשולחן האחורי ולגמתי לרוויה, לגימה רודפת לגימה ובכוס שלישית של הוורדרד המבעבע אני שומעת את שמי. אמה קליין תנגן ותשיר. היא תציג את עצמה.

נעמדתי, הסתדרתי לרגע כדי שלפחות אראה מושלם. פסעתי בצעדים איטיים לכיוון המדרגות. הקהל באולם נראה כצלליות נעות והיין בעבע בעורקיי.

צלילים ראשונים, אקורדים. טעות קלה. לא לדאוג, איש לא הרגיש. הפסנתר היה מכוון והצליל חם, מלטף ומזמין. כיוונתי אליי את המיקרופון ומצאתי עצמי מברכת ב”בון סואר”. פתחתי בFly me to the Moon  ואט, אט הרגשתי את הפסנתר, תפסתי תאוצה ובטחון ואז… התחלתי לשיר בקול מחוספס ועמוק. חששותיי התפוגגו, עצמתי עיניי וכל כולי שקעתי במוזיקה. מדי פעם יצרתי קשר עין עם הקהל היושב סביב השולחנות. הרגשתי שהם מרוכזים ושהם איתי. בן בן היה גאה בי.

הוא מבצע את השיר עוד יותר טוב. סיימתי את השיר והקהל שהיה אדיש עד כה, מחא כפיים במרץ ומרגע לרגע המחיאות התחזקו. קמתי ונעמדתי סמוקת לחיים לפני הפסנתר וקדתי להביע תודה. לקחתי בידי את המיקרופון ולתדהמתי התחלתי לדבר. “מרסי, מרסי אתם אדיבים מאוד.” הקהל השתתק. פה ושם עוד נשמעו מחיאות כפיים. “אני מודה לכם על ההזדמנות להחזיר את המוזיקה לחיי.” התיישבתי שוב לשיר שני והפעם את The way you look tonight, סטנדרט ידוע אך בעיבוד שלי עם קטע אלתור סולו. עצמתי את עיניי, וחשתי מימיני את טוני בנט שר איתי על הבמה ומשמאלי דני בוי, מקשיב בהערצה לאחד השירים האהובים עליו. לקראת סיום הקהל נעמד על רגליו, המשיך למחוא כפיים ולא ויתר אך המנחה ביקש להמשיך עם המוזיקאי הבא. אמרתי תודה בכמה שפות, וירדתי לאיטי במורד המדרגות. חוויה חוץ גופית אחרי עשרים וחמש שנה. כמה מדרגות לפניי שהגעתי לרחבה הבחנתי בהתקהלות. אנשים רוצים לדבר איתי? נעצרתי, נאלמת דום ומרוב הלם פספסתי מדרגה ועיקמתי קלות את הקרסול. לא חושבת שנגרם נזק אמיתי אך חשתי כאב וחוסר נעימות.

“מיסטר גרנט,” גמגמתי וחזרתי לקרוא לו ברשמיות. הוא נעמד מולי ואחז בשתי ידיי בעדינות אבל בביטחון. “היית מדהימה. המוזיקה שלך חדרה ישר לפה,” הוא הניח ידו הימנית על ליבו. “מיסטר גרנט,” ניסיתי לדבר.

“ג’יימס בבקשה. אם כך את לא רק בלוגרית שמדברת על חתונות במסיבות עיתונאים.” הסמקתי ולרגע כיסיתי את עיניי בכפות ידיי. כבשתי חיוך ומרוב מבוכה התקשיתי לדבר. הוא אחז ומשך אליו את כפות ידיי, פי יבש מרוב לחץ. “את מוזיקאית בחסד ויפהפייה.” אני לא רגילה למחמאות כאלו.

“בואי תכבדי אותי ושבי לידי.” “שמפניה,” הוא סימן למלצר. הוא הושיב אותי לידו בפינת ישיבה מרוחקת. “אתה פה לבד? ידעת שאהיה פה?” המטרתי עליו שאלות. ג’יימס משך את כפות ידיי ונשק על גבן. הוא הביט בעיניי, “אני פה אתך. יאניק דואג לך כמו שצריך?” פערתי את עיניי. “ממתי אתה עוקב אחריי?” שאלתי תוך שאני מעסה קלות את הקרסול. “מהשדה, כמובן.” “את צריכה קרח. שלא יתנפח,”  הוא לקח כמה קוביות קרח מדלי השמפניה ועטף אותן במפית הבד שעטפה במקור את הבקבוק. הוא הניח אותה על גבי הקרסול וקשר. “כך טוב יותר. מחר תהיי כחדשה.” למרות המבוכה נהניתי מהמחווה היפה. כוס שמפניה הונחה בידי וג’יימס הרים את שלו. “לחיינו ולחיי התחלות חדשות”. הנהנתי וגמעתי את הכוס בלגימה אחת. “תודה,” השפלתי מבט והרגשתי את לחיי בוערות.

ג’יימס חייך, החזיק את כף ידי בידו השמאלית, את יד ימינו הניח על עורפי, אחז בשיערי, ריחו שילוב של מנטה, לימון ורעננות משכרת. הוא קרב ופיו נח במהירות הבזק אך בעדינות על שפתיי. אני נכנעת לגופי ומנשקת אותו חזרה שניות ארוכות. הוא משחרר לרגע ולוחש, “מתוקה וטעימה.” אני חשה שהוא נושם את העור שבעורפי ומאחורי אוזני. “גם אני לא נישקתי אישה אחרת זמן רב,” קרא את מחשבותיי. הוא חזר ונשק לי בלהט, החזיק חזק את עורפי בעודי נושמת מלוא ריאותיי את ריחו. טרם עיכלתי את הצלחת ההופעה, והנה כל גופי נמס לתוך שפתיו המשכרות של גבר זר ונחשולים זורמים לאורכו. “לחיי אהבות ישנות וחדשות,” הוא הרים כוסית שמפניה שנייה, חייך והושיט לי הכוס. עיניו בלעו אותי אך אני השפלתי את שלי. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. נישקתי גבר זר שאינו דני בוי אחרי שלושים שנה. דמעות עמדו בקצה עיניי וחנקו את גרוני. מה עשיתי? “סליחה. אני חייבת ללכת.” קמתי אך בקושי, אספתי את מעילי ובצעדים מהירים ובקרסול כואב, בעודי מנסה לשוות לעצמי הליכה יציבה נעלמתי במהירות מהמקום.

אני חייבת לדבר עכשיו עם דני בוי. אני הרוגה מעייפות. ההרגשה היא שעבר עליי יום ארוך כנצח, אבל הוא ירגיע אותי. נסעתי לקחת חופש קצת ממנו, מהשגרה, מהמחויבויות ורק איתו אני רוצה לדבר. מה אומר? לפתע הרגשתי כל כך לבד. מה הייתה השטות הזו? הזיה. זה מה שזה. חלמתי בהקיץ. נשיקה? טוב, מי יכול היה לעצור אותו? אבל אני נתתי לו. רציתי הרפתקה אז היכן האופוריה? ניגנתי היום על במה בהצלחה גדולה. הקהל אהב אותי. ג’יימס אהב את המוזיקה שלי. אני אהבתי את הנשיקה שלו.

אני לא מצליחה לחשוב בבהירות. אדי האלכוהול התפוגגו זה מכבר, ואני בראש צלול מתחילה להבין שנשיקה כזו לא חוויתי מעולם. שלושים שנה עם דני בוי, אהוב חיי אלוף נעוריי. האיש שלי אותו אני אוהבת. הייתכן? האם האנגלי הזה מכשף?

נסעתי להתאוורר, לא לנפץ הכול לרסיסים. שוב חוזרת אליי הנשיקה. ג’יימס בוודאי חושב שאני איזו ילדה פחדנית. אולי נעלב. למי אכפת מה הוא חושב, פגעתי בדני בוי. איך אביט בעיניו הירוקות מעתה. הוא לא ידע אם לא אספר לו אבל אני אדע. ואיך אנשק את דני בוי כשטעם הנשיקה המתוקה בטעם שמפניה של ג’יימס נטוע עמוק בפי?

נשכבתי בבגדיי, עייפה מכדי להתפשט. חבקתי את גופי חזק בזרועותיי, עצמתי את עיניי והרחתי שוב מלוא הריאות את הריחות המשכרים של ג’יימס. למרות מזג האוויר הנעים היה לי קר בדרך חזרה. רציתי רק להגיע לחדר. אפי היה דבוק לחלון המונית ואורות פריז רצדו ורקדו כבמדורה דרך דמעותיי. התחלתי לנוע בחדר. אנו רוקדים. ידו האחת נעה לאורך גבי התחתון והשנייה אוחזת בידי. אנו נעים לצליל קולו הערב של נט קינג קול. יד עולה לכיוון עורפי ומקרבת אותי ללא עוררין. שפתיו נושקות בקלילות לאורך צווארי, נושכות את תנוך אוזני. אנו מביטים זה בזו, אני חשה בהבל פיו ובשפתיו החמות הנוגעות בשפתיי ואינני יכולה לעצור. אוחזת בראשו ובשערו המשיי, מתמסרת לנשיקה החמה, וחשה אותה לכל אורך גופי. אני רוצה להרגיש עוד ועוד אך מתעוררת מיוזעת ורועדת. הצלחתי להירדם לזמן קצר.

אני עם טובלרון שני ביד אחת וכוסית קוניאק, לא זוכרת איזה מספר, ביד השנייה. מנסה רגע לחשוב בהיגיון. כל כך הרבה שנים עם גבר שאני אוהבת וגופי הרגיש הערב משהו אחר לגמרי. אני מתאמצת להיזכר מתי הרגשתי כך עם דני. כשהיכרנו? כשהתחתנו? אחר כך באו טיפולי הפוריות, מלחמת הישרדות כלכלית, אולי אף פעם לא? פחד לא מוסבר מתגנב לו ואני מנסה לדחוק אותו בכל מחיר. לא. זה לא ייתכן.

אני חייבת לארוז. אברח מפה מוקדם בבוקר. קלקלתי את החופשה. איך אחזור חפוית ראש? רגע, גם חזרה הביתה וגם חזרה לליכטשטיין? גם לשוב לשגרה המעייפת וגם לאותו ליכטשטיין? משהו אחד אני חייבת לעשות. שינוי אחד. הבטן מתפוצצת, לא יתכן שאחרי כל פרויקט הנסיעה 007 הכול יחזור לקדמותו. הקירות סוגרים עליי והאפרוריות מתכהה מרגע לרגע. אולי זו העייפות שאחזה בי אך יתכן שאין די אוויר בחדר?

לא יקום ולא יהיה. עכשיו אני עוזבת את העבודה, ברגע זה. היכן המחשב? אני כבר כותבת. לא זזה מפה בלי שאשלח. מכתב ההתפטרות שלי יצא לדרכו ואני כבר מרגישה יותר טוב. הוא יזכה בתואר הניסוח המהיר בהיסטוריה. לא ישבתי עליו שעות ולא דקדקתי על כל מילה כפי שאופייני לי ודני בוי? את הבשורה אדחה למחר. שעתיים נותרו לארוחת בוקר. אשים את הראש קמעה. רק עוד שוקולד אחד ודי.

כל הזכויות שמורות לרוית ליפשיץ ציון ©

לתמיכה בספר בקמפיין מימון המונים-

https://www.jumpstarter.co.il/projects/1282

עוד מהבלוג של רוית ליפשיץ ציון- בלוג בסגנון והשראה

תצוגה מקדימה

"לעשן כמו גבר"- מונודרמה סוחפת על חיי הציירת פרידה קאלו

"לעשן כמו גבר" מונודרמה המבוססת על חיי הציירת פרידה קאלו. מאת ובביצוע: יפית לוי בימוי: מיקי יונס הפקה: שי גבריאלי עיצוב תלבושות ותפאורה: טל קילשון עיצוב תאורה: אמיר...

תצוגה מקדימה

תערוכת בוגרי "בצלאל", 2015

תערוכות הבוגרים ב"בצלאל", 2015  אמנות, צילום, אמנויות המסך, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות...

תצוגה מקדימה

Transforms- חמישה סופי שבוע של אירועי אופנה בגלריית נמל יפו

  Transforms גלריית נמל יפו מציגה סדרת סופי שבוע העוסקים בנקודות המפגש בין אופנה, עיצוב ואמנות, תחת השם Transforms. במשך חמישה סופי שבוע, יתקיימו אירועי מכירה ותוכן בגלריה. בכל סוף...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה