השישי לשישי (ששת הימים)

לעתים, לצד זיכרון האירועים הגדולים, מה שנשאר, זה להעלות חיוך ולצחוק לזכר הרגעים הקטנים, בעיקר למי שהיתה ילדה בת שמונה במלחמת ששת הימים, כשהכל עוד היה טוב, לפני שנפלו על המשפחה הימים הקשים

התאריך הזה, השישי לשישי צרוב בזיכרונם של בני- דורי. כולנו יודעים שזה כמעט היום בו החלה מלחמת ששת הימים (5.6.1967) , כמו שאנחנו זוכרים שזה גם המועד בה החלה מלחמת "שלום הגליל" או "מלחמת לבנון" ,שאז טרם קראו לה הראשונה (1982) , בה נטלנו חלק כלוחמים, קצינים בקבע או במילואים (גם אני). מי שגם מעמיק בהיסטוריה העולמית, יודע שזהו תאריך הפלישה לנורמנדי (1944) בקיצור, תאריך טעון ומלא משמעות וכוח.

מי שמכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלי, יודע שזה התאריך בו נולדה נכדתי האהובה, הראשונה והיחידה בינתיים, שנתנה ונותנת משמעות חדשה בעבורי לתאריך ההיסטורי.

אבל להיסטוריה יש זיכרון משלה, וסביב התאריך שחל בסוף השבוע האחרון, אחד מחברי הילדות של אישי, שהספיק לעבור את מלחמת ששת- הימים כילד בארה"ב, "לעשות עלייה" לקיבוץ בישראל עם משפחתו בעקבותיה, ולשמש כמפקד פלוגת שריון במלחמת שלום הגליל, העביר להתייחסות החבורה בקבוצת ה"ווטסאפ" כתבה שקרא, מבין אחת הכתבות שהתפרסמו סביב התאריך, על חדירתו של מטוס הטופולוב העיראקי לשמי ארצנו באותה מלחמה, ושאל בעדינות מה אני זוכרת מהאירוע, מהזווית שלי בעמק ובמציאות. נו, אתם מבינים שזה כבר עלה לו ולשאר בני החבורה ביוקר, וגם לכם, כי אני זוכרת, ונזכרת.

במלחמה הייתי ילדה בת כמעט שמונה, אחותי הקטנה היתה בת פחות משנה, אבא שלי היה מגויס כמו מרבית הגברים כבר מראשית "תקופת ההמתנה". חברה טובה של אמי מהמושב, שבעלה היה מגויס אף הוא, באה עם שני ילדיה הבוגרים ממני, להעביר את המלחמה יחד איתנו. לא רק הרצון להיות יחד הביא אותם אלינו, אלא גם מקלט הבטון הקטן שעמד בחצר ביתנו. במהלך ימי הכוננות, נחפרו שוחות רבות ברחבי הכפר, שדופנו בפחים גליים בוהקים, אבל לנו היה מקלט בחצר שנרכש יחד עם הבית, מוגף בדרך כלל בדלת עץ ירוקה וכבדה.

CamScanner 06-09-2020 14.59.58_6_1024x764

אותה חברה, עברה את תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה באירופה. זיכרונות המלחמה שלה היו הרבה יותר מפוארים ועשירים מזיכרונות המלחמה של אימי, שעברה כילדה צעירה את מלחמת -העצמאות בשכונת- הבוכרים בירושלים. החברה הקפידה להגיד לכל מי שבא לבקר, או נראה בסביבתנו, ולכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא, ובעיקר לנו הילדים: "הפעם זה יהיה אחרת, הזהב והתכשיטים עלי". היא  נשאה איתה תיק יד קטן , ממיטב אופנת הנשים של אז, כשכל אוצרותיה היו בו. היא הקפידה לשים אותו תחת הכרית בשנתה, ולקחת אותו איתה בכל ריצה אל המקלט.

CamScanner 06-09-2020 14.59.58_5_1024x725

באותו לילה כולנו ישנו מותשים על רצפת חדר- האורחים של הבית, שדלת היציאה שלו פנתה אל מרפסת קטנה, ששניים או שלושה מטרים הפרידו בינה ובין המקלט. מוקדם באותו בוקר, בעת שלימים למדתי שנקראת בשפה הצבאית  "כוננות עם שחר", אנחנו לא היינו בכוננות, אלא ישנו שנת ישרים עמוקה. לשמחתי, צוותי הכוננות בבסיס חיל- האוויר הסמוך למושב כן היו בכוננות. אני מבינה שהתעוררנו לקול מכונות הירייה ואש הנ"מ שהופעלה כנגד אותו פולש אמיץ, שכמו שלמדתי מהכתבה, הספיק להפציץ ולגרום נזק בעיר נתניה טרם העיר אותנו מחלומות הפז. סופו שנפל על "מחנה עמוס" הסמוך לעפולה, וגרם לנזק למבנים, אך בעיקר לקורבנות כואבים בנפש (אחד הסיפורים הפחות ידועים של המלחמה).

Tupolev_Tu-16_crash_memorial_1024x767

לי, כילדה קטנה,  הסיטואציה דווקא נזכרת כמאוד מבדחת, אם אני מנתקת אותה מכל המשמעויות האישיות, האנושיות, הצבאיות  או הלאומיות, איך בכל זאת מטוס אויב הצליח להגיע למרכז הארץ, להטיל פצצות ולזרוע נזק ופחד, לאחר ניצחונו המזהיר של חיל -האוויר במלחמה. ההתעוררות המבוהלת מקולות הירי, הפעילה בכולנו את האינסטינקטים הבסיסים ביותר. בת החברים, המבוגרת ממני בשנתיים, התעוררה ,התעשתה, קלטה את משמעות הקולות ומיהרה לצאת ולרוץ אל המקלט. האם שהיתה מלומדת מלחמה, החלה לצרוח עליה: "לא, לא לא" והבת הנבוכה החלה לרוץ הלוך וחזור מן המרפסת אל פתח המקלט, מנסה להבין ולרצות את אמה, במקום להיבלע במקלט שכבר היתה בפתחו, להשתטח על הקרקע, או להיכנס הביתה. אני חושבת שרק אחרי כל הסצנה הזו, שככל שאני חושבת עליה היום, היא רק מצליחה להצחיק אותי יותר ויותר, כשקולות הירי  פסקו, הופעלה מערכת האזעקה במושב, ומן הסתם מיהרנו כולנו אל המקלט, עם התינוקת הבוכייה על הידיים של אמא, ועם תיק הזהב שהוצא מתחת לכרית, ונתלה על אמת ידה של החברה

החריפים או הדרוכים מבין קוראיי בוודאי ישאלו:" למה בעצם ישנתם בסלון הבית, אם מקלט שלם עמד לרשותכם?", בה בשעה שלרשותם של רבים אחרים במושב עמדו רק שוחות חפורות ברחבי העיגול (המקלטים השכונתיים הגדולים בנהלל, נבנו רק אחרי מלחמת ששת- הימים, והשתמשו בהם לראשונה במלחמת יום-כיפור). ובכן, בתחילתו של אותו ליל המלחמה הראשון, בחרנו להישאר לישון במקלט, אחרי פגישה מאוד לא סימפטית עם מטוס "האנטר" ירדני, רושף אש ומפחיד, שעבר אחר- הצהריים בטיסה נמוכה מאוד בין הבית והמקלט, מעל עץ השסק שלנו, ובגובה שלו. זה התרחש כאשר כל השכונה (אינני מגזימה) יצאה מהמקלט אליו התכנסה בעקבות האזעקה הראשונה, מחכה לאות ההרגעה שלא הגיע. ויכוח קצר בין כל יושבי המקלט, לאחת השכנות שהגיעה מבחוץ, לאחר שהחזירה את בעלה ליחידתו הצבאית, וחיפשה את בנותיה שנשארו כאן, שטענה שכבר היתה אזעקת הרגעה מזמן, הוציא את כולם החוצה, ואז אותו "האנטר" בחר לעבור לו, ממש מעלינו. למיטב זיכרוני, הוא לא המשיך לטוס הרבה לאחר אותו מופע אימים של רעש, אש ותימרות עשן , והופל או נפל , או רק הפיל פצצה על מבני -משק בחצרות שני משקים במושב (נותקין וסנה) , וגרם להרס מבני- משק ולמותם של מספר עגלים והרבה תרנגולי- הודו.

375px-Hawker_hunter_t7_blue_diamond_in_planform_arp_1024x644

לקראת חשיכה התארגנו ללינת לילה במקלט, שלדעתי מאז אותה מלחמה לא העזתי לרדת לתוכו או להיכנס אליו. במדרגה השלישית הייתי נעצרת, ליתר ביטחון. נגיד שכיום היה לי אומץ, לפחות בשביל הפוסט, לרדת לתוך השני מטר על שני מטר בטון הזה, עם "יציאת החירום" התקנית בקצהו, מבלי לחשוש שאולי נכנסו זוחלים ונחשים לתוכו מבעדה. אבל לשמחתי בהקשר הזה לפחות, הבית כבר לא ברשות המשפחה. מה, אבוא עכשיו אל הדיירים הנוכחיים ואגיד בעדינות : "אני רוצה לבקר את המקלט שלנו?"

כך או כך, שרועים כולנו במקלט, שרצפתו הריחה בטון מאובק, נרגעים ומעכלים את חוויות היום, ניסינו לישון. ידם של צה"ל וחיל- האוויר אכן היתה על העליונה באותו יום, ובחמשת הימים הבאים,  והם ניצחו את חילות- האוויר של מדינות ערב, ואת צבאותיהם במבצע חסר תקדים. אבל טייסות ויעפי היתושים רק התחזקו באותה תקופה. התקפה אווירית נמרצת, קדחתנית ולא מתפשרת של יתושים מכל הסוגים החלה לתקוף אותנו. אנחנו לא נכנענו בקלות, והשבנו מלחמה שערה. חוץ מהתיק הקטן עם הזהב הגדול, וערמות החיתולים לתינוקת הקטנה שלא פסקה לבכות במקלט המחניק הזה, היינו מצוידות בחומר נגד יתושים. כן, הנוזלי והמסריח הזה בבקבוקי הפלסטיק הירוקים. בטח שהתמרחנו, עוד ועוד, כי מתקפות הנגד וההתשה של היתושים לא אחרו לבוא, גל תקיפה אחר גל תקיפה. מאז, ועד עצם היום הזה, אני לא מסוגלת להשתמש, או אפילו להריח מקרוב חומר נגד יתושים. גם אם תנסו לספר לי שהיום ריחם עדין ונעים. מוכות ומובסות שוק על ירך, אחרי ליל קרב מתמשך, עלינו והתמקמנו לשינה על רצפתו של  חדר- האורחים, ואפילו הצלחנו, עד שהגיעה מתקפת הבוקר.

 CamScanner 06-09-2020 14.59.58_2_718x1024

אתם יודעים, אל תתפסו אותי בפרטים הקטנים, אבל אני כמעט משוכנעת שבתמונות המשפחתיות של הטיולים שערכנו יחד עם כל עם- ישראל, בעקבות הניצחון הגדול, תרים אחרי המקומות הקדושים, המשוחררים או הכבושים, אחרי שאבא כבר הספיק לשוב בשלום מהמלחמה. קונים כמו כולם בקבוקי גזוז כתום לשתייה ,עפרונות גרפיט עם עיטורים צבעוניים ועטי מטרייה קטנות, במחירים מופקעים כמזכרות מהמקומיים, עוד רואים עלי את שרידי העקיצות והגירודים מאותה מתקפת יתושים. מזל גדול שלא צולמתי גם לאלבומי הניצחון הרבים שהופצו באותם ימים.

______________________________

תודות:

תודה לחגי שושני, ששלח את הכתבה, שאל את השאלה , ועורר את הזיכרון. הכתבה מופיעה ב"כלכליסט" והיא מעניינת, והחכימה אותי.

תודה לשי שפירא, בן כיתתי מנהלל, שלפני מספר שנים, שאל אותי בדרך אגב אם אני זוכרת את האנטר הירדני שעבר מעל עץ השסק שלנו במלחמת ששת הימים, וריגש אותי בהבנה ובידיעה שזה לא זיכרון עלום או מומצא שלי, אלא האמת כפי שהיתה באמת.

______________________

תמונה 1- כשהמקלט עוד היה גדול, ואני הייתי קטנה (מאחורה מבנה המחסן "המכבסה"). (מהאלבום המשפחתי)

תמונה 2-כל הזירה כולה. מימין תריס החלון של חדר האורחים (וצלליתו של בן דודי מאיר ז"ל), המרפסת הקטנה של הסלון, הרווח בינה לבין קיר המקלט המופיע בשמאל התמונה שהיתה זירת ההתרחשות ומגרש המרוצים. עץ השסק שממש מעליו עבר המטס הנמוך של האנטר. ברקע גם הכביסה המתנופפת על החבלים, ודלי האטבים שעמד על "ברוס" עץ. על קיר המרפסת נשענות האופניים של דודי ראובן בביוף ז"ל, שעבר כלוחם ב"סיירת גולני" את המלחמה הקשה בקרבות ב"רמה הסורית" (כמו שנקראה אז רמת הגולן) ונהרג בפעילות מבצעית חצי שנה לאחר מכן. הנחש אם דאגתם, מפלסטיק. (מהאלבום המשפחתי)

תמונה 3-האנדרטה ב"מחנה עמוס" . מתוך הערך ב"ויקיפדיה"

תמונה 4-מטוס "האנטר" כמו זה שטס מעל עץ השסק שלנו. רק לא של הצבא הירדני, מתוך הערך "מטוס האנטר" בויקיפדיה.

תמונה 5-עם אבא ואמא ברקע הכותל המערבי, בטיולים שלאחר מלחמת ששת הימים. (מהאלבום המשפחתי)

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.