על חברת ילדות, יזמות נשית ותכשיטים

את אורנה אליאב, היום לוי, הכרתי לפני ארבעים שנה בערך. שנינו היינו בכיתה א’. מהר מאד התברר לי שהיא היתה מ”המקובלות”, אני הייתי מהחננים האלה שלובשים את המכנסיים למעלה ובגלל המשקפיים גם הפכתי די בקלות לשק חבטות. אבל מה, נדמה לי שאיפה שהוא במהלך שנות היסודי היא אפילו הסכימה לרקוד איתי סלואו אחד פעם באחת ממסיבות יום השישי שהתקיימו בדרך כלל בבתים של ה”מקובלים”.

השנים עברו ואני לא פגשתי את אורנה, כמו גם רבים מחברי אז לכיתה, עד לפני מספר חודשים. הטלפון במשרדי צלצל ועל הקו היתה מיכל. אני מנהלת של בית ספר לתכשיטנים יוצאי אתיופיה, היא סיפרה ואנחנו רוצים לבדוק שיתוף פעולה איתכם. אני מודה שההתחלה היתה קשה.

“מה לעזאזל”, הם רוצים מאיתנו, שאלתי את עצמי, מה לנו ולבית ספר לתכשיטנים אתיופים. אבל מיכל לחצה ואני נשברתי, הלכתי לראות, הוקסמתי. בקצהו של “סיבוב מוצא”, בדרך לירושלים וממנה, שוכן לו מבנה מדהים ששופץ, כך אני מניח בהשקעה גדולה, על ידי אורנה ובעלה איציק. שני אנשי עסקים ירושלמים אשר עוסקים בחלומות על יופי וגם מגשימים אותם.

במפעל המפואר שבנו על חורבותיו של היקב ששכן במקום עשרות עובדים השוקדים על הכנתם של תכשיטים יקרי ערך המשווקים בעולם כולו. בהמשך המבנה, חנות מכירות ואפילו חלק מהיקב המקורי שומר ושוקם והוא מארח לעיתים קרובות קבוצות של תיירים מהארץ ומחו”ל.

ושם בצמוד, מצוי בית הספר. הוא קרוי על שמה של אנדריאה ברונפמן שהיתה חברתה הטובה של אורנה. כעשרים סטודנטים מגיעים אליו מידי בוקר, בהסעות במימון בית הספר. רובם מגיעים ממרכז הקליטה במבשרת ציון, חלקם מירושלים ואפילו ממעלה אדומים. שנה שלמה שהם לומדים איך לעצב, לצרוב, לקפל בקיצור – לתכשט – כן כן אני יודע שיש מילה אחרת – אבל נראה לי שזו מילה יפה – לתכשט.

אורנה ואיציק יחד עם צוות המפעל כולו רואים בבית הספר חלום שהתגשם. תרומה לקהילה שתהפוך בקרוב לעסק חברתי. לפני כמה חודשים החליטו בני הזוג לוי להקים את מג’מיריה (“בראשית” באמהרית) כעסק חברתי אשר ישווק את התכשיטים לכל העולם ויספק עבודה מכניסה ולאורך זמן לתלמידים שיהפכו לעובדים בעסק.

ומילה אישית. כמו שכתבתי בהתחלה אני מכיר את אורנה לוי כבר 40 שנה. למדנו יחד מכיתה א’, אז קראו לה אליאב. מודה שלא תיארתי לעצמי שכך יפגשו דרכנו אחרי כלכך הרבה זמן. בינתיים זה תענוג גדול