הבלוג של חולמת בהקיץ

להתאהב במציאות

עדכונים:

פוסטים: 27

החל מנובמבר 2011

תה

כל לילה לפניי שאני הולכת לישון אני מבטיחה לעצמי שמחר יהיה יום חדש. מחר אני אהיה שמחה, מכילה כל דבר שייקרה בלי צעקות ומריבות והילדים ייצאו מהבית מלאים באסימונים כמו שאומר ריצרד לבוי, אסימונים חיוביים שייתנו להם את הכוח להתקדם בעולם באושר. העניין הוא שאז מגיע הבוקר וכשאני קמה עייפה אחריי שינה לא מספקת או כשילד קם מיילל כמו שאני שונאת או לא קם כמו שאני אומרת. אני לא מוצאת את הכוח להיות חיובית ומכילה. הצעקות חוגגות בבית והיציאה להסעות מכילה גערות על גערות. ובמקום חיבוקים נשיקות ואהבה יש לחץ להספיק את ההסעה. ואז מגיע הרגע שבו כולם במסגרות והמחוייבות שלי היא רק לעצמי ולעבודה שלי. הבעיה היא שעם הרוגע שמגיע מהסרת האחריות עליהם לכמה שעות (גם אם רק בהרגשה שלי) מגיעה האשמה. היא תמיד מגיעה בת לוויה קבועה שלי לאורך כל החיים והנוכחות וההשפעה שלה התעצמו עם בא הילדים. איך שלחתי אותם ככה? איך לא התאפקתי וצעקתי? איך אמרתי לה את זה? מי יודע איך אני פוגעת בנפש שלהם? האם אוכל להשתנות? הרי בכל פעם אני מבטיחה לעצמי מחדש ושוב ושוב נופלת. האם יש דרך לצאת מהלופ הלא בריא הזה? כמה אני מקנאת באנשים רגועים, כאלה שהשלווה והנחת הן חלק בלתי נפרד מהם. אלה שלא נופלים את הנפילות שלי. נפילות שמגיעות למרות הרצון הטוב ושהאשמה הנובעת מתוכם לא נעלמת למרות התירוצים וניסיונות ההרגעה. עולה במחשבתי שיחה שהיתה לי עם חברה לפניי כמה זמן בה היא אמרה שאצל כולם זה ככה לא מרצה אותי. הרי אנחנו עושים כ”כ הרבה כדי שיהיה להם ולנו טוב ובקרים כאלו הורסים ומרחיקים. מה שווה כל הטרחה אם הלחץ של הבוקר פוגע בנפש בלי שנרצה? ואז מגיעה המחנכת שבתוכי ואומרת, אבל חייבים להספיק את ההסעה אחרת איזה מן חינוך את נותנת להם? זה חשוב לא פחות לעמוד בזמנים ובכללים. ואני מסתכלת על הקולות שבתוכי ומתוסכלת. מבט בסדרת טלוויזיה מראה משפחה שאוכלת ארוחת בוקר מושקעת לפניי בית הספר ואני תוהה מתי הם קמים כדי להספיק להכין ולאכול ארוחה מסודרת? האם זה אפשרי או רק בסרט??

את הקטע עד לכאן כתבתי לפניי כמה ימים ושלחתי לכמה חברות. שיחה עם אחת מהן, זאת שבעבר אמרה לי שככה זה ושאין מה לעשות גרמה לי להבין שיש אפשרות לשינוי. היא סיפרה לי שלאחרונה היא התחילה לשבת עם הילדים לתה בערך 5 דקות בבוקר ושזה שינה לה את ההתנהלות, כי עצם זה שהקדשת כמה רגעים ליחד בכייף, ליחס לילדים ולא רק להתארגנות עושה שינוי. לא האמנתי שאוכל בימים אלו לערוך את השינוי ואמרתי לה את זה, אבל עם זאת מה שהיא אמרה נשאר בראש.

הבוקר התעוררתי כשהבן שלי קרא לי לעזור לו בשירותים מה ששימח אותי מאוד, כי עניין הגמילה איתו נמשך ומתיש עם הרבה התנגדויות. טיפלתי בו שוחחתי עם האחרים שקמו לאט בלי שהערתי אותם. התעוררנו מוקדם יחסית אז היה לי את הזמן להקשיב ולא רק את הזמן אלא את הפניות. הקריאה של הבן שלי שימחה אותי ונתנה לי כוחות ואז לפניי שיצאתי לקנות לחם החלטתי להכין לכולם תה… תה של בוקר… מה שלא חלמתי שיבוא בזמן הקרוב.

הבוקר הצלחתי להכיל את השטויות וההתנגדויות של הקטן הריב שלו עם השנייה והתסכולים של הגדולה כמעט בלי להתעצבן ויצאנו ברוגע, אפילו היו לי כמה רגעים כדי לתת חיבוק ונשיקה לבנות בלי שהם תרוצנה להסעה לפניי שהיא בורחת.

הגעתי הביתה בלי בת הלוויה הלא אהובה שלי, האשמה. שלא תבינו לא נכון היא ממש ניסתה להתפרץ ולומר שלא כל בוקר יהיה ככה ושאפסיק לשמוח, אבל אני יודעת את זה ומבינה ששינוי אמיתי ייקח זמן ולומדת לא לתת לה להשתלט לי על החיים ולהכיר ולהוקיר את הרגעים האלו. הפעמים בהם הרצון והמציאות משתלבים ביניהם. הפעמים בהם יש תחושה של נחת ושלווה פנימית.

עוד מהבלוג של חולמת בהקיץ

Thumbnail

שיעורים לחיים מעובדי נקיון

הבוקר בעודי ממהרת לגנים לשים את הבנות. נתקלתי במחסום בלתי עביר. משאית זבל חסמה את המעבר ולא נותר לי אלא לעצור את מרוצת החיים ולהמתין שתעבור. בינתיים כדי להעביר את הזמן התבוננתי בעובדי הניקיון המסיעים את הפחים למקומם על יד...

תגובות

פורסם לפני 8 years

לאמא לעתיד...

  אתמול, לאחר זמן רב, סוף סוף ראיתי אותך, ה"אמא לעתיד", אך רק לקראת סוף המפגש כשדיברת על הפחדים ואמרת לבעלך ספק בצחוק ספק ברצינות "אולי נחזיר אותו" ... פתאום הבנתי שנתנו לך הסתכלות חד צדדית על העניין, הסתכלות לא נכונה בכלל, מבט...