הבלוג של רחל המשוררת

יסורי אהבתי

רחל המשוררת

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מפברואר 2012

“אני אעשה לך הצגה, טוב?”

“טוב.”

“לא, זה מוזיאון המדע. אתה רואה? זה מוזיאון המדע. הנה אני יושבת פה. ו… ו… אנחנו אוכלים ביצים. אתה רואה? זו ביצה.” מראה על איצטרובל.

ההנאה מהדמיון, כמה היא קסומה.

“למעלה, לשמיים! למעלה, לכוכבים! למעלה, לעננים!”

שקיעה. שקיעה חורפית חמישית רצופה, בבית החולים הדסה עין-כרם. מגיע הייתי לבית החולים, מבקרה במחיצתה אפופת התשבצים, הסודקו ומקלות הסריגה. מאחורי וילון אפרפר, בסמוך לנשים אחרות מייחלות-מצפות, היה עולה בליל קולות מודאגים. נשים הרות, רופאים, חברים, קרובי משפחה, כולם מוכנים להמתין עוד ועוד. רק שיגיע. ואז, יוצא הייתי למנחת המסוקים המדושא, מוודא שאין איש בסביבה ומשתרע על הדשא על מנת לצפות במופע הגדול: שיאו של הקולאז’ השמיימי. צופה הייתי בהתעמעמות קרני השמש בינות להרים, מדמיין את עשרות הגוונים שהייתי רואה אילמלא הייתי עיוור-גוונים ומדמיין כיצד ארגיש כשאראה את ילדתי לראשונה: למי היא תהיה דומה? האם אראה בה בת-דמות? כל העת הזו, כשאני שכוב על הגב ולא חש כלל את עקצוצי הדשא, מצפה הייתי בחשש גדול ובחרדה עמומה, שיהא זה הלילה הזה שיברא את בתי.

וביום המחרת, אני ובתי בחיקי. ישנה. איש לא יפריע מנוחתה.

שום דבר לא הכין אותי לזה. להתמסרות, למחוייבות, לתחושה שאתה חב את חייך לאדם אחר ואז מה אם האדם הזה תינוק, צעיר ממך ב-30 ומשהו שנה. אלה החיים שלך. אתה מקיים חיים, אתה משמר חיים, אתה דואג שלא יאונה כל דבר רע לחיים, לחיים שאתה האחראי הבלעדי להם ואז מה אם נוצרו ברחם לא שלך? מה לעשות שאין לך רחם? אבל אם הייתה לך, היא הייתה כה גדולה, שהייתה מכילה את העולם כולו. שום דבר לא הכין אותי לזה, אבל כשזה בא זה היה כה מובן מאליו.

דמעות? אין צורך בדמעות. אף פעם לא מאוחר מידי להכיר באנושיותך. אתה לא צריך אישור של פקידות סעד, או פסיכולוגיות, גם אם לא תראה אותה יום אחד נוסף, אתה יודע שאתה אנושי. אתה דאגת, אתה דואג, יש עוד מישהו שחשוב לך מלבדך, יש מישהו שהחיים שלו חשובים משלך. היא שם בפסגה, בפסגה המנצנצת, השחונה.

מהו צדק? מהי אמת? מהו טבע? מהי “טובה”. טובת הילד, טובת האישה, טובת האנושות, טובת הבריאה. מה יש במילים האלה, מלבד עוד ועוד יומרנות ללא כיסוי והצדקה לאטימות לב ממסדית? הביטו באמא נמרה, הביטו באבא לוויתן: הם לא צריכים שירותי רווחה מסורבלים, הם לא צריכים צווי הגנה ללא סיבה ממשית. רק אנושות מקולקלת, רק אנושות שלא מסוגלת להביט לעצמה בפנים, בשקרים האינסופיים, זקוקה למיני תיקונים מלאכותיים, לדבר שבכלל לא דורש תיקון.

אבל, הם יכולים. הם באמת יכולים לקחת ממך את ביתך.

“אבא, אני רוצה להיות רק איתך.”

“אבל אמא אוהבת אתך פיצקי.”

המלאך קם משנתו. מפהקת. פיהוק קטן-גדול, התמתחות מדוייקת: הידיים כלפי מעלה ואז לצדדים. רשרשנית קטנה. רק השליכו עליה את נייר הכסף והיא תרשרש, תוך הנעת הרגליים ושרבוב הלשון החוצה. נייר עטיפה אדום. עטופה בצעיפים היא צוהלת ושיערה המדובלל מתקמט ומזיע.

וכל הזמן אתה רק חושב כמה טוב זה יהיה כשכל הסיוט הזה יגמר. תיאטרון האימה הזה נשמע כל כך לא אמין, אז איך זה יכול להיות שהוא אמיתי? והוא ארוך מידי. ואין לך זיכרון שקנית כרטיס. ואתה לא בטוח, אתה לא בטוח בכלום. אתה אומר לעצמך שהדבר הראשון שתעשה כשזה יגמר זה לעוף מכאן. לעוף מהמדינה הזאת שרק מנסה לכלוא אותך, להגביל עוד ועוד את חירותך, עד שתודה לה שאתה מסוגל לנשום. לעוף מהמדינה הזאת שכל כך נעים לה להתקרצף בצוותא באמבטיה של שקרים, עם אישה שכל כוונתה להרוס אותך, להציג אותך כאדם אלים, לא-שפוי, מה שלא יהיה, היא כבר בעצמה לא יודעת, היא צריכה שימצאו לה את המילים, כי הדמיון כבר לא מספיק. והיא מוצאת לה, המדינה. היא מוצאת לה את המילים והיא מוצאת לה את הצווים והיא מוצאת לה את האישומים והיא מוצאת לה את המעצרים.

מכה בתמנון, מכה בדבורה. לוחצת על הבליטה הזאת שמשמיעה מנגינה ואז שוב. ואז שוברצים רק על הקווים, אני אומר לה. אנחנו עומדים על קו הבסיס, אני אומר “למקומות, היכון, הכן, רוץ!” והיא רצה בשיא המהירות ומשיגה אותי כשהיא נוגעת ברשת, ממש שניה לפני. אני אומר לה “ניצחת”. אחרי זה היא רוצה לרוץ על קוי השוליים. שוב עושים תחרות. הפעם היא מזניקה. הפעם היא צועקת “ניצחתי!”

המבט שלה נמצא עלי לכל מקום שאני הולך. היא מצחקקת כשאני מחזיק בידי את המטחן. הרסק, תיכף יתמוסס בין שיניה והיא תרצה עוד. והיא תקבל עוד, היא תקבל כמה שתרצה, כי זה בריא וזה טוב והיא רק תהיה מאושרת מזה. מה יכול להיות רע משילוב של קיווי, אפרסק, אגס ותפוח? ואולי גם מנגו, אבל בעצם, היא לא כל כך אוהבת מנגו, עדיף שלא, זה יהרוס הכל.

עוד קצת שלווה, עוד קצת נחמה, כעת היא איתך. הם אסרו עליה לישון אצלך. הסיבה הרשמית: אתה אוהב אותה יותר מידי. כן, זה חטא. כן, זו עוולה. במין יקום מעוות כזה, רק דברים מעוותים יכולים להתקיים ואין מקום לאהבה, לשלווה ו”אידיליה” היא מילה גסה. הם ישלחו עליך את המדים, הם ישלחו עליך שופטים, הם ישלחו עליך פקידות סעד עם מבטים חמוצים ואין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי להעלות להם חיוך על הפנים. הם לא מכירים באושר של ילד כשאבא איתו, הם לא מכירים בקסם הראשוני של אב עם ביתו. אבל אתה לא מפוחד. אתה לא יכול להיות שותף לפחדים הקמאיים מהאהבה שלך לה, אתה לא יכול להיות שותף לסלידה שלהם מהאהבה שלה אליך. אתה לא יכול.

ואני אוהב לראות את הילדה שלי, אני תמיד כל כך אוהב לראות אותה. להסתכל עליה ישנה, להסתכל עליה משחקת בגינה. להסתכל עליה ולהתפעל מיופיה ולא להאמין שבריה כה נפלאה נמצאת ממש מולי והיא חלק ממני ואני חלק ממנה, לעולמים. הנה, אני כבר חושב שבטח יש איזו עין משטרתית או פסיכולוגית שמציצה ויש איזה בריון ממסדי מנוון שקורא ואומר “זה לא נשמע קצת יותר מידי קיצוני?” זה לא. אלה החיים שלכם שהם קצת יותר מידי רדודים.

הם חושבים שהם יודעים משהו, אבל הם לא יודעים כלום. הם חושבים שרוח האדם זה דבר שאפשר לכמת אותו, זה דבר שיש לו איכויות מוגבלות. הם חושבים שאפשר לדעת מי יהיה הורה יותר טוב, הם חושבים שבכלל יש דבר כזה “הורה יותר טוב”. כאילו שלא יכול להיות הורה שיהיה מושלם לילד אחד ולא-משהו-בכלל לילד אחר. כאילו שזה באמת הכרחי להציב את אבא ואמא בזירת גלדיאטורים, “וישחקו הנערים לפנינו”. איך בכל פעם שראתה את המבט החטטני של הפסיכולוגית הקלינית היא הייתה יכולה רחוקה מאוד מלשוש לקראתה ולמעשה היה עליה להסתיר את בהלתה. וכל פעם שנתקלה בחוסר-היכולת-המינימלית-לגשת-לילדים-בשפה-שלהם שהפגינה פקידת הסעד. ומי הם שיקבעו?

הסיבוב היומי. העגלה מחכה לי למטה. גם החתולים, החיתולים בבית מוכנים לדרך על השידה בכניסה. גם בקבוק מלא מים, אסור לשכוח. בקושי רב אני מעלה אותה מעלה עם העגלה. קיץ, חם, אבל בוקר, פחות נורא. אני קוטף לה את הפרחים היפים ביותר שאני רואה, אלה המטופחים, עם הצבעים העזים ביותר. היא אוחזת פרח בין האצבעות הקטנות ושרה בהמהומי הגרון. זקן אחד הולך מאחורי ואמר “היא מדברת אליך! תדבר איתה!” אבל הדיבור, הוא הרי כה מיותר, אל מול השירה. הגיע הזמן לשבת בספסל. זה הזמן להוציא את הרסק שהכנתי לה, המורכב מאפרסקים, שזיפים, ענבים, מלון, קיווי, אגס ותפוח. היא כה נהנית כשריסקתי כעת היא תהנה לאכול. אני מושיב אותה בעגלה ומושיט כפית נדיבה. היא גומעת חרש, בשקיקה.

עוד מהבלוג של רחל המשוררת

אל-נא תאהביני, ילדתי.

כשפקחת את עיניך ביומך הראשון אותי ראית ואני ראיתי אותך אך אל-נא תאהביני, בתי. יבואו קלגסים. הם יבואו בגלימות שחורות הם יבואו מצוידים בצוי הגנה הם יבואו במטפחת הן תבואנה מטופחות. הן תכחשנה שאי-פעם...

תגובות

פורסם לפני 8 years

מקום של אדם, עם קצת ילד.

אני לא מתכוון להשתמש במילה "אבות" במאמר הבא. גם לא במילה "שואה" במאמר הבא. גם לא במילים "פמיניזם קיצוני" במאמר הבא. כי לא זה העניין. העניין הוא בחוויה "עד" ו"מ". עד שהגעת לשם ומשהגעת לשם. אבל מה זה ה"שם" הזה. מה זה המקום...

תגובות

פורסם לפני 8 years

נורה כדור מאקדח ושמו "תלונת שווא"

הוא בחיים לא עבר על החוק אפילו חשיש הוא לא עישן לא ביצע אף עבירת תנועה אבל בדיון הראשון שלו בבית משפט למשטרה זה לא שינה הם שמו לו אזיקים על הידיים הם תפסו את הפושע הכי מסוכן במדינה כן, כן, זה שרוצה שלילד שלו יהיה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה