הבלוג של pinklady

pinklady

אוהבת לכתוב, מאז ולעולם, מבולבלת, מתפלספת, מטיילת, שואפת, מאוהבת ובעיקר חולמת...

עדכונים:

פוסטים: 226

החל מדצמבר 2013

25/03/2014

אמא שלי מורה.

כבר 35 שנים שהיא מורה.

לימדה במספר בתי ספר שונים, חינכה והעניקה ידע.

ההוראה כל כך הגדירה את מי שהיא,

שידענו כולנו, אני ואחיי, שיש תקופות בהן אימא לא יכולה להתפנות לכל גחמה.

התקופה שלפני המבחן המסכם, זו שלפני הבגרות, זאת הייתה הקשה ביותר.

מידי יום בשעות אחר הצהריים הייתי צופה באימי בודקת עוד ועוד מבחנים.

מסמנת בעט אדום, תמיד אדום, על המבחן.

משקיעה בכל תלמיד וליד חישוב הנקודות שירדו בשאלה, מספרת לו מה חסר לקבלת הניקוד המלא.

כותבת מגילה ליד כל תשובה, משקיעה בכל אחד מהם.

“אני לא בטוחה שיקראו בכלל” הייתה אומרת לי,

אבל כזו היא, מורה בכל נימי נפשה, אז היא לא תעשה חצי עבודה.

לפני המבחן הייתי עוזרת לה,

אוספת יחד איתה את הדפים ומהדקת למבחן.

אחר כך הייתה יושבת אימי ומחברת מחוון.

כשהייתה בודקת בחינה ונדהמת משיפור של תלמיד,

הייתה כותבת ליד הציון שלו “כל הכבוד על השיפור, מעולה”.

תמיד חשבתי שמעטים מהמורים שלי גם היו מפרגנים על שיפור או נותנים את פיסת היחס האישי הזו.

אמא שלי כבר 35 שנים מורה, למעשה נולדה מורה.

עוד בגיל 4 הייתה מלמדת את הבובות, בהמשך לימדה אותן את החומר למבחן,

ציירה על הלוח הקטן שהוריה קנו לה, הסבירה לבובות את החומר בתנ”ך.

תמיד רצתה להיות מורה, לא היה לה ספק שתפנה לתחום זה.

היא הלכה אליו מתוך תחושת שליחות, רצון לחנך.

כשתהיתי איך סובלת את הילדים עם הרעש, תמיד אמרה:

“אני אוהבת את האנרגיות שלהם, אני מסתדרת איתם וזה שומר עליי צעירה”.

לאורך השנים ראיתי אותה מקבלת עוד מכתב הערכה,

עוד טפסים שמציינים את אחוז העוברים הגבוה בבגרות אליה הגישה אותם.

לאורך השנים שמעתי את סיפוריה על תלמידים שמעריכים,

על הורים שיודעים להגיד תודה.

תמיד היה נימוס, כבוד ותחושת הערכה.

בשנים האחרונות משהו השתנה.

ההורים מגבים את הילדים גם כשאין בכך צורך, כאילו נראה להם תקין שילד לא מגיע לשיעור בלי סיבה של ממש.

הילדים גם הם נהיים קשים ומאבדים גבולות.

השנה לראשונה אמר תלמיד לאימא שלי ש”היא לא שומעת טוב, זה כנראה הגיל”.

הוא גם לא הבין מדוע זו חוצפה.

אמא שלי, שבמשך 35 שנים לימדה ילדים ברחבי הארץ,

ממשפחות שונות, רקעים שונים, סיפורים שונים,

שתמיד הייתה שם להקשיב לתלמיד ולהציע להוריו עצה,

שתמיד ידעה לקפוץ על ההזדמנות להעשיר את הילדים בעוד פיסת ידע כללי או לצטט עוד פסוק בתנ”ך,

היא השנה נשברה.

זו תהיה שנת ההוראה האחרונה שלה ובקרוב תצא לחופשה.

פנסיה שכל כך מגיעה לה, חופשה שהיא הרוויחה.

אוהבים תמיד להפוך את המורים לשעיר לעזאזל, לומר שמקבלים שכר בלי לעשות כלום, מזכירים תמיד את חופשת הקיץ הארוכה שלהם.

מנסיוני כבת של מורה, אני יכולה לומר שתמיד ראיתי את אימי עובדת.

אף אחד לא שילם על שעות ההכנה למבחן בבית,

על חיפוש טקסט מתאים למבחן,

על בדיקת מבחנים ובחנים.

אף אחד לא שילם על הזמן בו ענתה לעוד טלפון מילד, במקום לשבת רגל על רגל או סתם לקרוא ספר.

גם לא על המועצות הפדגוגיות, ימי ההורים ואסיפות הכיתה לא שילמו.

כשזה נוגע למורות מהדור של אמא שלי, אלה שעבורן הוראה היא שליחות, משהו שמגיע מהלב, ולא רק מקצוע שמשלם את החשבונות, אי אפשר להגיד שלא מגיעה להן המשכורת. אי אפשר לומר שהן לא עושות כלום.

ממש כמו שמורה גרוע גורם לצלקת שנשארת לעד, מורה טוב מעניק לקח לחיים והוא בלתי נשכח גם שנים אחרי.

כמו בכל תחום, יש טובים ויש פחות, אך אני יודעת שבצאתה של אימי לפנסיה, דורות שלמים של ילדים צעירים מפסידים מורה נהדרת, וחשוב מכך – אשת חינוך מרשימה. הדבר המעודד הוא המחשבה על כמה מהם הרוויחו אותה ולמדו ממנה להיות בני אדם.

עוד מהבלוג של pinklady

תצוגה מקדימה

פיברומיאלגיה – המחלה השקופה

אני איבחנתי לעצמי את הפיברומיאלגיה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, שאני עייפה יותר, כואבת יותר ומצליחה לתפקד פחות בכל הפעילויות הרגילות שלי. המשקולות בחדר כושר היו יותר כבדות למרות שנותרו באותו המשקל, הייתי מתעוררת עייפה יותר...

הכאב ואני

זה תמיד מצליח להפתיע. אני בטוחה שהתרגלתי לכאב, שהוא שם, ואז פתאום הוא מרים טיפה את עוצמתו ומשאיר אותי המומה. אין דרך להסביר למי שלא חווה את זה, מה זה אומר שכואב כל הזמן. אנשים נוטים לנסות ולעודד את עצמם ותמיד שואלים...

תצוגה מקדימה

זה בראש שלך וזה רק נדמה לך...

מחלות באות עם סטראוטיפים. חלקם נכונים ואחרים ממש שגויים. יש איזו אמונה בקרב חלק ניכר באוכלוסיה, או לפחות בקרב אוכלוסיית כותבי הטוקבקים, שמי שחולה בפיברומיאלגיה, הוא בעצם עצלן. עצלן למעשה זה במקרה הטוב. בכתבות רבות אפשר...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה