בלדה לחובש השנורקל

עד היום לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. אולי פשוט כי רציתי להנציח את הכאב, אותו מרכיב אנושי שבלעדיו אי אפשר להבין שמחה ואי אפשר להעריך התרוממות רוח. אותו חלק בסיסי שנמצא במעמקים של כולנו שבלעדיו אי אפשר לחיות בשמחת היש, כי לא באמת מבינים שהיש ישנו.

בלדה לחובש השנורקל

באחת התקופות הנמוכות של חיי, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, נפרץ סכר ששאב אותי ממני והלאה. זאת היתה נקודת שפל איומה בה שום דבר שניסיתי לא הלך ושום דבר שרציתי לא צלח. סדר היום שלי באותם ימים התחיל בלהרכיב בכל בוקר את השנורקל על הפנים ולצאת אל העולם מתוך תקוה שאצליח להשאיר את הראש מעל למים. בכל יום שעבר הים הפך סוער יותר ובכל לילה שירד על העולם המים הפכו עמוקים יותר וקרים יותר. התחושה הזאת של אבדן דרך, העדר רלוונטיות ומוות רוחני היא אחת התחושות הקשות והטראומטיות שחוויתי.

כשנפרץ הסכר צילמתי את עצמי. יצאה תמונה שלא נעים להסתכל עליה, שעושה חשק לדפדף הלאה ולומר את מנטרת ההדחקה האלמותית לי זה לא יקרה. עד היום לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. אולי כי רציתי לתעד איך טראומה נראית. אולי כי בתוך תוכי משהו בי רצה להאמין בכל הכוח שזה רק עניין של זמן עד שאוכל ליצור תמונה של לפני ואחרי. ואולי פשוט כי רציתי להנציח את הכאב, אותו מרכיב אנושי שבלעדיו אי אפשר להבין שמחה ואי אפשר להעריך התרוממות רוח. אותו חלק  בסיסי שנמצא במעמקים של כולנו שבלעדיו אי אפשר לחיות בשמחת היש, כי לא באמת מבינים שהיש ישנו.

hurt eyes

ימים רבים עברו מאז. החיים שלי עברו תפנית חדה ועדיין עד היום, בתוך שגרת ההודיה ,יש פינה קטנה בהוויה שלי שנשארה בפוסט טראומה. כמו סוג של ניצולת שואה, נותר אותו חלק בתוכי שבו הפחד ממשיך לכרסם בו, זה שאף פעם לא ידע שובע, שאוגר קופסאות שימורים במזווה ושלעולם יטיל ספק במשפט שואה שנייה לא תקום.

מתוך המקום הזה שבו הייתי והמקום החדש שאליו צמחתי, התחדדה אצלי התובנה שכמוני יש עוד אלף. שפעמים רבות אותו דשא ירוק שנדמה שראינו אצל השכן הוא לא אחר מעשב סינתטי חסר חיים שמשחק בנדמה לי בשכנוע פנימי עמוק. שמאחורי כל אותם מושאים להערצה ולהצלחה שרואים משם מסתתרת אסופה של אנשים שגם הם, ממש כפי שהייתי אני, חובשים שנורקל ויוצאים אל העולם מתוך ניסיון נואש להשאיר את הראש מעל למים.

אין בדידות מכאיבה מזו של חובש שנורקל, שמרגיש כאילו הטביעו עליו אות קין. כשמזהים אחד כזה ברחוב, הנטייה הטבעית של רובנו היא לעבור לצד השני של הכביש כדי שהשנורקל המכוער לא ידבק בנו. יש גם את המגדילים בשקל תשעים שמצביעים ומלחששים, לאו דווקא מאחורי הגב של חובש השנורקל. לפעמים גם ממש לידו. הכי גרועים הם אלה שחושבים שהם יודעים הכי טוב מה חובש השנורקל צריך, ויוכיחו אותו באותות ומופתים של 'היה השינוי שתרצה לראות בעולם' וכל מיני חארטות בשנקל שהן הדבר האחרון שחובש השנורקל באמת רוצה לשמוע.

כל מה שחובש שנורקל צריך באמת הוא הזדמנות להוריד לכמה דקות את המסכה ולנשום אוויר נקי, להניח ראש על כתף נדיבה ורכה ולבכות את עצמו לדעת. בכל יום כשאני יוצאת אל החיים, אני מנסה לאתר לפחות אחד כזה ולתת לו רגע של חסד. קטונתי מלהיות השינוי שהוא רוצה לראות בעולם. אבל אני יכולה להיות לו עוגן קטן של יש.

 

[youtube 5rOiW_xY-kc nolink]