וכך כתבה חסה פורת יוסף:
את א. חסרת תקנה הכרתי לפני שתים עשרה וחצי שנים. הייתי אמא צעירה, מבולבלת ובודדה, שמצאה משפחתון לפורת הקטנטנה ממש מול הבית . א., חברתה הטובה של בעלת המשפחתון, היתה מגיעה לפעמים לבקר בשעת האיסוף, כשלפניה מתנוססת בטן של חודש שמיני, ואחר כך תשיעי, ובתוכה האינדיאנית היפה שעתידה להיות חברתה הטובה ביותר של הפורת שלי.
המשפחתון הזה הפך די מהר להיות קבוצת תמיכה נשית שנקראה "ערב בנות". חסרת התקנה והמשפחתונית הקימו אותו, אני שאלתי בחיישנות אם אני יכולה להצטרף. אחרי העיזו עוד, וכך, במשך קרוב לשמונה שנים, היינו נפגשות מדי שבוע – צוחקות, חולקות, מייעצות, בוכות. חגגנו ימי הולדת מטורפים ומטופשים, שכללו סימני דרך לאורך רחובות לב העיר, הפעלת כל בעלי החנויות ובתי הקפה בשכונה, גמדים וענקים. זאת היתה תקופה טובה.
אני וא. תמיד הסתדרנו טוב. לא היינו מאד קרובות, אבל יחסינו היו יציבים. לעולם אזכור לה את זה שהיא זאת שנכנסה איתי לחדר הלידה בהגיע זמנו של גמדון הבית לצאת לאוויר העולם, והייתה איתי עד שאב הבית הגיע. זאת היתה תחושה מוזרה, אבל בהחלט נעימה.
לפני כשנתיים השתנה משהו אצל א. שינויים גדולים ותכופים חלו בחייה. לי היתה הרגשה כאילו א. הוציאה אבן שהיתה תקועה באחד מגלגלי השיניים של החיים, ופתאום אירוע רדף אירוע. חלקם היו טובים מאד, חלקם רעים לתפארת. אבל מה שלי קרה הוא, שראיתי איך בנאדם, אישה, באמצע החיים, לוקחת שליטה על חייה, משחררת שליטה בחייה, ומשתנה לי מול העיניים.
מאישה סגורה ומופנמת, קשה עם עצמה ועם סביבתה, שומרת על ביתה ומבצרה גם מחבריה, פסקנית ומוחלטת – צמחה והבקיעה לה דרך דמות רכה ועגולה. צחקנית, אשת רעים להתרועע. סדרי העדיפויות השתנו. ביתה נפתח והזמין אורחים. השוני היה גדול כל כך, עד שכשבאתי לפגוש אותה בבית קפה לפני מספר ימים – לא זיהיתי אותה. עמדתי מולה ולא זיהיתי את האישה הנינוחה, בשמלה ונעלי עקב אביביות, תלתלים בהירים ואור קורן.
אני לא יודעת אם השנוי הוביל לבלוג, או שהבלוג הוביל לשנוי, או שהם אוחזים ידיים והולכים יחד בדרך הלבנה שנפרשה כאן, אבל אני רואה את הבלוג כתמרור בצורת משקפיים ורודים – לנסות למצוא את נקודת האור. לפרגן לעצמי. לקבל את חולשותי. לצחוק על הקשיים, על הצדדים הפחות מצוינים שבי.
אני מאושרת בשביל א. אני מאושרת על חברותי איתה. ואני לוקחת את הפוסטים שלה כפרחי יסמין ריחניים, שמה בשקיק אורגנזה ותולה על תיק הלב.
אז נכון שחסה ואני מכירות מהעולם האמיתי הרבה לפני שסלונה היתה אפילו רעיון, אבל עדיין, משהו במיזם כולו הצליח להגיע אל תוכי ולהשאיר בי תחושה של קהילה מסוג חדש, כזו שטרם פגשתי במקומות אחרים, ועל כך – תודות לסלונה. בשבילי זו היתה חוויה מיוחדת, מרגשת ומפתיעה לגלות שהכי אני רוצה לכתוב על בלוג של מי שאיני מכירה כלל, ויותר מכך – להרגיש קרובה אליה, כאילו אני מכירה אותה. שם פגשתי לראשונה את התחושה הזו, המקרבת מחד, ושל עולם ענק ורחב עם אפשרות לפגוש המון אנשים חדשים, ליצור קשרים חדשים.
חסה, גם אני אוהבת אותך.