להתיידד עם האובדן

אובדן היא מילה עם קונוטציה שלילית: כשמאבדים משהו זה כמעט תמיד בלתי הפיך, ואז צריך להתרגל למציאות חדשה שבה מה שאבד אינו לוקח חלק יותר. כחלק ממדיניות המשקפיים הוורודים אני בודקת בימים אלה איך אפשר לקחת את זה עוד צעד אחד קדימה, כלומר: לא סתם להתרגל למציאות החדשה אלא למצוא את הדרך ליהנות ממנה ולהוציא את הטוב ביותר.

בחורה עם מחשב נייד

התמזל מזלי, ועד ממש לא מזמן לא חוויתי מקרוב אובדן אמיתי, כזה שמטלטל את כל עולמֵך מהיסוד, ומותיר אותָך מזועזעת עד עמקי נשמתך, כמי שנמשך השטיח תחת רגליה ואין לה במה להיאחז. מרגע שהייתי שם, להיות אופטימית זו לפעמים מטלה. הרבה יותר קל לי להתמסר לרחמים העצמיים, לשקוע באבל על מה שאבד ולשהות בו בחסות הסביבה התומכת שלי. כאילו אומרים לי: "מותר לך, זה טבעי, לגיטימי, לכי על זה". זה הכל נכון, אגב, חשוב לשהות עם האבל והקושי האלו, אבל האופטימית חסרת התקנה שבי גורסת שאין שום סיבה לשים את כל זה במרכז ולתת לכאב לנהל אותי. כשאני בוחרת להקשיב לטרחנית הזו (אוהבת אותך, א.) אני מגלה איך לאט לאט אני יכולה לאמץ אל ליבי את המציאות החדשה אם רק אבחר, ומוצאת דרכים שונות ומגוונות לעשות זאת.

למשל, אם אני מצרפת שני סעיפים שהזכרתי בפוסט של 'רגעים קטנים של אושר' – להבין מה אני מרגישה תוך שאני מספרת על זה לחברה קרובה ולהתענג על הגעגוע, הרי זו נוסחה מנצחת אחת. אחר צהרים של שבת בגינה, 2 כוסות קפה, חברה אחת ואופטימית אחת, הרבה מילים. מתוך שחלקתי איתה את הרכילות האחרונה, הבנתי איך אני מקרבת אל עצמי את מי שמאפשר לי להתיידד עם חצי הכוס הריקה, דווקא מתוך ראיית חצי הכוס המלאה. והגעגוע? איך אפשר שלא להתגעגע למה שהיה חלק בלתי נפרד ממך, לטוב ולרע? אז אני מתקרבת גם אל הגעגוע, מתיידדת איתו כדי שיחליק לי בגרון ולא יצרוב. וככל שאני מתיידדת איתו יותר, אני יכולה להתענג יותר על מה שעכשיו. ולשמוח בו.

להסכים להאמין לפרגון זו דרך נוספת. נתקלתי היום במשפט שהצליח לגעת בי שוב, כמו כששמעתי אותו לראשונה. המשפט אומר שצריך לאמן את הלב להאמין באיכויות של עצמך, כי רק אז תוכל לאהוב את עצמך באמת ולהאמין לאהבה של האחר אותך. ואני בדיוק שם, לומדת להאמין, כי שם טמונה, בין השאר, גם היכולת להמשיך קדימה למרות מה שאין, ולקבל באהבה את כל מה שיש, ויש הרבה. עכשיו אני מנסה להקשיב למי שאומר את שבחיי בפניי ולנשום אותם פנימה, שיתפזרו לי בכל הגוף ויעשו נעים. כך, אני מאמינה, אלמד להאמין. בינתיים, עד שאלמד, אני הולכת על הפתרון הקל: מסע הקניות האחרון כלל רכישות שלא היו עולות על דעתי כמה חודשים מוקדם יותר, שכולן שמות דגש על השינוי הבולט ביותר בי. זה היה הרבה יותר מסתם מסע קניות בזבזני להחריד: היה שם מסע מעומקי הכאב של האובדן, דרך מנהרה חשוכה של תהייה וספקות זרועה בפנסים קטנים של אופטימיות זהירה, ועד האור שממתין בסבלנות בקצה. בעודי מודדת עוד בגד, יכולתי לחוש איך מתחיל בתוכי החיוך הפנימי שכאילו אומר: "תיחמנתי את המערכת, בסופו של דבר יצאתי מורווחת מכל הסיפור הזה". שם, בחדר המדידות האפלולי והצפוף התחלתי להתיידד עם האובדן, לראות את פרסי הניחומים שהוא מציע לי. וזה המקום לצטט את חילופי הדברים בין שותפתי לפשע, שאמרה: "מגיע לה לרכוש את כל הערימה הזו", לבין המוכרת, שענתה: "שתבזבז תמיד על בגדים ולא בבית מרקחת…" (ציטוט חופשי). בריאות ואושר לכולם.

ורוד הוא צבע לא פשוט. לכאורה – מתקתק ורך, מלא אופטימיות. מאחוריו מסתתר מנגנון מתוחכם של המוח האנושי שיעשה הכל כדי שהגוף הנושא אותו יהיה מאושר ושמח. בסופו של יום, משקפיים ורודים זו לא רק אמירה אופנתית אלא עמדה פנימית חזקה ומחזקת. הומור, גם אם קצת שחור, הולך איתה טוב.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.