רגעים קטנים של אושר

על הקשר בין בוקר שגרתי, רינת בארץ האגדות והכרת תודה…

 

333

יום ראשון בבוקר. סתם בוקר רגיל ונטול השראה. כהרגלי בקודש אני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי, אבל חוץ מלטפח את שרירי הזרוע האחורית בסחיבת שקיות מהסופר עוד לא ממש הספקתי לעשות משהו מהותי..

אני מרימה את קלף הקבלה השבועי בתקווה לשאוב ממנו קצת השראה, אך ככל שאני מביטה בו לא מבינה מה ואיך הוא עשוי לתרום לי…

קלף השבוע: ע-נ-ו,  ומשמעותו: הערכה. הכרת תודה.

אבל על מה אני יכולה להכיר תודה בבוקר שגרתי שכזה? שום דבר דרמתי  או מרומם לא ארע ביממה האחרונה??

ואז… זה מבליח. תובנה שנופלת כמו כוכב עייף… אני לפתע מבינה שדווקא מתוך רוטינת השגרה, מהמקום ששום דבר מיוחד לא ארע, דווקא שם נלמדת ומצויה ההערכה.

הבקרים הרגילים הללו בהם אני קמה, מעירה את הקטנה ומלבישה אותה. אנחנו שותות יחד שוקו לצליליה הצרחניים של רינת בארץ האגדות/המילים/האותיות/הצבעים (מחקו את המיותר, הלוואי והייתם יכולים למחוק את הכל…) שוב נאלצת להחליף לה את כל מערכת הלבוש (אנחנו בגמילה מחיתולים. בעזרת השם יתברך עד כתה א' היא תהיה יבשה…) מחליטה להאיץ את התהליך לפני שהיא תספיק להרטיב שוב, "מזדכה" עליה בגן, הולכת לסופר, לבנק ועוד מיני משימות נטולות מהות. אני חוזרת הביתה ומנסה לעשות סוויצ', להחליף לתדר גבוה וסוף סוף להתחיל את היום "באמת"…

אבל אז, תוך כתיבת שורות אלה, אני מבינה שדווקא על השגרה הטכנית אני נדרשת להכרת תודה. הלא היא זו המאפשרת לי את הקרקע הבטוחה ממנה אני יכולה לצאת ולהתפתח. היסודות היציבים וההתעסקות בזוטות היומיום מהווים סוג של תחנת עגינה ממנה אני יכולה לעוף ולהתרומם, אך תמיד לשוב הביתה בבטחה….

את אותה פסקה קודמת (כן, זו עם הפיפי והבנק) אני פתאום חווה אחרת. מבינה שהבוקר שלי היה רווי ברגעים קטנים של אושר. זמן איכות עם זאת שאהבה נפשי (אז מה אם היא אוהבת את רינת?) קניות בסופר –גם הם סוג של חווית שפע, הגשמת מאוויים וצרכים חומריים, ואפילו לבנק אני יכולה להתייחס בסלחנות והכרת תודה אם מסתכלים עליו כאמצעי לחיי הנוחות האהובים עלי.

הערכה אמיתית, עפ"י תורת הקבלה, אינה אלא הכרת תודה ברגעים הכביכול "רגילים" של החיים… הפרטים הקטנים והניואנסים שלולא נעצור להתבונן בהם, אנחנו עלולים לפספסם.

רובנו מעריכים דברים רק לאחר שהם אינם. אנחנו נוטים להביט לאחור ולהרגיש החמצה על דברים שאבדו אי שם בדרך. שאננות ממלאת את יומנו ודברים מהותיים נלקחים כמובנים מאליהם. אובדן – הוא שיעור חשוב ואנושי בהערכה. תחושת הפספוס והאבל מסייעים לנו להעריך. אבל באמצעות קלף השבוע, באמצעות תדר ההערכה נוכל ללמוד את אותו השיעור מבלי הכאב וההחמצה.

הכרת תודה היא קטליזאטור לזרימה של אנרגיה חיובית לחיינו. ככל שנרבה למצוא סיבות להכיר תודה, בהתאמה, נחוש סיפוק ואושר.

פרופ' סליגמן, מחבר תורת הפסיכולוגיה החיובית, ניסה לאתר פעילות המשפיעה באופן ישיר על רמת האושר של האדם. במהלך מחקריו הרבים הוא גילה שפעילות בשם "שלושה דברים טובים" היא העוצמתית ביותר לאורך זמן.
הפעילות פשוטה מאוד לביצוע: למנות מדי ערב שלושה דברים טובים עליהם אנו מכירים תודה. במציאות בה הכל נלקח כמובן מאליו, התמקדות במה שיש לנו, במיוחד לפני השינה (הזמן בו אנו שרויים בגלי המח תטא) תשרה עלינו שלווה ותמשוך עוד מהטוב הקיים – אל מרחבנו.

הכרת תודה לכל הטוב בחיי

כאשר אנחנו מתמקדים בכל מי שתרם לאושרנו באותו היום, אנשים, חוויות או דברים, אנחנו מסבים את תשומת לבנו מתודעת אומללות והישרדות לתודעת אושר.

לשם התחלה, "הבה נכיר תודה לאנשים הגורמים לנו אושר: הם הגננים המוכשרים המאפשרים לנשמתנו ללבלב." (מרסל פרוסט)

לא אלאה אתכם ברשימת התודות שלי. סומכת עליכם שתערכו את זו הפרטית שלכם.

השבוע כולנו נחזיק תדר משותף של הערכה. נתמלא ברגשות אציליים של הכרת תודה, ומתוך ההערכה לאוצרות הרוחניים והרגשיים אשר ברשותנו, נזכה לשמר את הקיים ולמשוך ממנו עוד ועוד…

אהבת אמת, פריידי

*הנחיות לשימוש בקלף השבוע: על מנת להשתמש בצרוף הקבלי, יש לעצום עיניים, לדמיין את האותיות ולהתכוונן על משמעות הצירוף. במקרה שלנו השבוע: להעריך את הקיים ולהכיר תודה. להרגיש כיצד תדר ההערכה חובר וזורם בעורקינו. נסו לצרוב את האותיות בזכרונכם וללכת עמן במהלך כל השבוע.