בזמן האחרון, אני פוגשת אנשים רבים מידי , שכאשר הם רואים אותי, הם עושים מן פרצוף מתנצל כזה, ואומרים לי: "אוי, אני מצטער, לא הספקתי לקרוא את הפוסט האחרון", מה שמחזיר אותי באופן מידי ולא משמח לימי העבר הזוהרים שלי כמורה בכיתות, כשהייתי אומרת לתלמידים: "עדיף שתגידו לי מראש שלא הכנתם שעורי בית" ומוסיפה שאני יודעת לראות על פי המבט בעיניהם את מידת התמצאותם בחומר שנדרשו ללמוד בבית, לסכם, או להקריא. כן, באמת היתה לי התכונה הזו (שנשארה) . וכן, באמת, רבים מהם למדו מתוך התנסות קשה וכואבת להגיד לי מבעוד מועד, כי כש"תפסתי" נתתי עבודות סיכום כאלו ואחרות להגשה. יש כמה ערכים ב"אנציקלופדיה המקראית", וב"בריטניקה לנוער" שהיו אהובים עלי במיוחד, ותמיד היו בנושא והשלימו את הידע החסר. לשמחתי, אני כבר הרבה שנים לא שם. כן תקראו, או לא תקראו, מה אכפת לי, אני את הבגרות שלי כבר עשיתי, מזמן…
בקיצור, אל תרגישו לא נוח. אין בוחן קריאה, אין חובת קריאה, ואין מבחן על ביבליוגרפיה נבחרת. אני כותבת כי אני אוהבת, ואתם חברים טובים, נהנים לקרוא, ואני נהנית מאוד כשאתם אוהבים או מגיבים, אבל באמת באמת, לא חייבים. מה גם שנראה שזה מזמן כבר לא אפיזודה חולפת, זה מתגבר אצלי כל הזמן. גם הרצון והצורך לכתוב, וגם מגוון הנושאים שרצים לי בראש ומקבלים צורה של פוסט. ומכאן, ברור לי שגם עם כל הרצון הטוב, והחברות, זה ממש בסדר לא לקרוא הכל.
יש שאומרים לי שהפוסטים מעט ארוכים, ולו היו מתקצרים בחצי, בטח היו קוראים יותר. למרות שאני בבקרה מלאה על כל מילה שנכתבת, והעין מסתכלת על מונה האותיות בצד ימין של המסך, עד שרעיון מגיע להבשלה הנכונה הוא מגיע ל 900 מילים, ואחרי כל התיקונים וההגהות נעצר על 1200 מילה, אז זו כנראה המידה הנכונה.
ועם כל ההקדמות האלו, החלטתי שהשבוע אני נותנת לכם זמן לנוח ולהשלים "חובות קריאה" אחורה. אני מבטיחה לא לשאול אתכם כמה הספקתם להשלים. קחו את זה כמו "שיעור חופשי", אבל שלא אתפוס אתכם מסתלבטים סתם בשמש על הדשא, או "חותכים הביתה" מוקדם. ואם אתם כבר על הדשא, תשלימו קריאת סיפור או שניים….
בקיצור, השבוע הפוסט הוא ממש קצרצר, למי שרוצה להמשיך ולהתקדם בחומר, ויהיו בו גם הרבה תמונות, כדי להקל. וכל ההקדמה הארוכה הזו היתה כדי לספר לכם שהפעם בא לי פוסט שכולו אווירה ותמונות.
ביקרנו באחד מימי השבוע עם הבת והנכדה את סבתא רבה בירושלים, כשיצאנו ממנה, אמרה בתי שיש לה עבר סטודנטיאלי ירושלמי עשיר: "מה, לא נאכל ב'עזורה' ?" בטח שנאכל!, וככה מצאנו את עצמנו בקפיצה קטנה ונפלאה לארץ אחרת .הערב ירד, הגשם טפטף, ו"מחנה יהודה" היתה יפה מתמיד. צילמתי עוד ועוד ופשוט בא לי לקחת אתכם איתי לשם.
בשישי בערב המאוחר מאוד , סיימתי לכתוב את הפתיח שקראתם עד עכשיו, ערכתי לי את כל התמונות שצילמתי בירושלים על מסך המחשב מתוך כוונה דבר ראשון בשבת בבוקר להתחיל לברור תמונות לפוסט, חשבתי שאתמקד בתמונות של מילים, רק במילים, פחות מילים בפוסט, יותר מילים בתמונות האווירה. המשותף לכול התמונות הוא מילים.
בשבת בבוקר התעוררתי משנתי ובעודי שרועה מנומנמת על יצועי אמרתי לעצמי: "נו, באמת מירב, מה קרה לך אמש?" ומיד התחלתי לגלגל בראש פוסט אחר "רציני" ומלא תוכן. ואז כאילו משום מקום הגיעה הודעת "ווטסאפ" מקוראת קבועה ונאמנה שלי, שאני מצטטת חלק ממה שכתבה: "מירב יקרה. אומר את האמת אני לא מתפנה כל שבוע לקרוא את הכתבות שלך, ואז אני מוצאת לעצמי זמן פנוי ועושה מרתון קריאה של כל אלו שעדיין לא קראתי" החלה ביננו התכתבות מצחיקה, בה אני מספרת לה מה מונח על מסך המחשב, והשיחה כאילו משחזרת את עצמה ואת הפוסט אל תוך המציאות. שיחתנו גרמה לי להבין שכנראה באמת הגיע הזמן לפוסט מקוצר.
כשכתבתי לה לאן אני מתעתדת לנסוע בהמשך היום, אמרה שחבל שאני נוסעת לאזור שלא הגיוני שאפגוש בו גמלים. אתם מבינים מה קרה בסוף? לעת ערב סיפרתי לה שבנסיעתי נתקלתי ביריד שהובא אליו גמל להנאת המבקרים. ראיתי אותו בחטף מבעד לחלון וצעקתי לזאב שנהג: "הנה גמל!" סיפרתי לה שאפילו ב"מחנה יהודה" אני מצאתי גמלים, ככה זה כשמתחילים לחפש גמלים [למי שלא קורא כל שבוע, הגמלים מתייחסים לפוסט משבוע שעבר] והנה, בכל זאת, הגעתי לחצי מכמות המילים.
הצעתי לה פטור השבוע מהפוסט, אבל היא סרבה.
ואם מישהו בכל זאת מתעקש על שעורי בית, או מטלה. נראה מי ימצא גמל.