הבלוג של הדס אילון כרמי

אימ-אמא

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות... +עוד

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות אינסוף, עצמאית שהיא גם שכירה, הנאחזת בהתרחשויות חייה כבסם משכר המחזיק את הראש גבוה מעל הקרקע, רוב הזמן. מעל 40, חיה את המשבר ונהנית ממנו :-) , אמא לשתיים, בעלת תואר שני בתיאטרון ומנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה, מעצבת תאורה לתיאטרון, סטייליסטית, מנהלת תוכן שיווקי, מפיקה, עורכת, עובדת בהייטק, מלווה רגשית, מאמנת ומגשרת (לא משפטי) בתקשורת מקרבת (NVC) ועוד כמה דברים...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מדצמבר 2010

זהו סיפור על ילדה בת 13, שיום בהיר אחד איבדה שני חלקים מדימוייה העצמי.

19/10/2014

שני חלקים. נקרא להם, כמו שהרופאים קראו להם אז. אצבע 2 ואצבע 3.

היא לא ידעה שיש בכוחם  להפוך כלי שלם לכלי שבור.

כמו סוכריה על מקל בלי הסוכריה. כמו חיית מחמד בלי המחמד.

וקצת כמו מסיבת יומולדת. אבל בלי היומולדת. עם כל תשומת הלב אבל בלי השמחה.

כן, זה היה רק חלק מכל אצבע. אבל אל תבלבלו אותה עם עובדות.

היא ניגנה בפסנתר ורכבה על סוסים. והיתה חכמה, ויפה, ומוצלחת.פעם...

אמא שלה אמרה “ידעתי שהיית לי מושלמת מדי”, אבל זה לא עזר.

חברים שלה אמרו לה שזה לא משנה ולא רואים כלום. וגם זה לא נשמע.

היא יצאה מבית החולים ישר לקונצרט הסיום של החוג לפסנתר. ואפילו השתתפה בו. היא הרי עשויה מפלדה.

כולם אמרו: “איזו ילדה נפלאה”. והלב שלה נרמס תחת רגלי הפיל של החברה. או של עצמה.

היא כבר לא תהיה יפה כשהיתה, מוצלחת כשהיתה, היא כבר לעולם לא תהיה מושלמת בעיני עצמה.

יש בה פגם.

ההורים חשבו שאולי צריך ואולי כדאי, למרות שלא ראו כלום ושהיא המשיכה להתנהג כרגיל.

אז הם לקחו אותה לפסיכולוג. הכי טוב שיש. נקרא לו א’.

והיא, ילדה בת 13, שהעריצה את המדור שלו בעיתון, הגיעה במטרה ברורה: לעשות עליו רושם.

הרי היא כל כך מוצלחת ומוכשרת ויפה, היא חייבת שגם הוא ידע את זה. ועכשיו בכלל – כשיש בה כזה פגם…

שיואו איך שהיא הצליחה. וואחד רושם היא עשתה עליו. כשיצאה ממנו, לאחר פגישה בודדת, הוא אפילו אמר שאין להם צורך להיפגש שוב כי הילדה בריאה בנפשה.

כמה שהוא איכזב אותה. היא הצליחה לעבוד עליו, על הפסיכולוג שעמד לשירות כל בני הנוער במדינה, אבל לא לשירותה.

הפסיכולוג הנודע, המצויין, המומלץ, שבחדרו עמדה ילדה מבוהלת, שניסתה בשארית כוחותיה להיאחז במי שהיתה, ולהוכיח לכולם שהיא כן עוד קצת חכמה ויפה ומוצלחת. שכלום לא קרה.

שלא קלט כמה היא זועקת “בבקשה תעזור לי לצאת מהכבלים של עצמי. עזור לי להתמודד עם חזות חדשה, לא שלמה, לכאוב את חלקיי החסרים ולקבל את עצמי החדשה, יפה כמו שאני, טובה כמו שאני. עזור לי להרגיש אהובה למרות.”

זכורה לי תמונה של ביקור במפעל “גפים”. חיפשתי השלמה לאצבעות החסרות שלי.

אני ואמא שלי, עומדות מול מנהל המפעל או מי שאז קיבל אותנו בביקור. נכנסות לאיטליז של רגליים וידיים תלויות מכל כיוון, אברי גוף בצורות, גדלים וגוונים שונים… שום אמפתיה לא היתה שם. כי מה זה אצבע מול רגל? ציפורן מול יד? אה, שתיים? לא חשוב… אותו הדבר. שטויות.

הרגשה של קרקע שנשמטת. כאילו אני בחלום של מישהו אחר, הוא הג’וקר, אני ואמא שלי תיכף נתעורר. ואז הגענו לאגף הפגומים. היו שם כמה כפות ידיים שאיש לא דרש. הוא ביקש שאושיט את ידיי, ובתנועה של קצב מנוסה, גזר כמה אצבעות מאחת מכפות היד שהיו שם.

הן נחתו ברכות בתוך קערת הידיים המושטות שלי. היתה לי בחילה.

אני לא זוכרת מה רציתי יותר – למות או שיבוא דרקון ההצלה שלי ויקח אותי בחזרה אל המציאות.

כמה שנים לאחר מכן, אני כבר נערה.

שנים של הסתרה מכוונת של כף יד שמאל נטמעו בתנועות ידי, בשפת גופי והפכו לחלק בלתי נפרד ממני.

הפצעים הגלידו לצלקות, והזיכרון המתוק של הילדות שהיתה אמורה להיות לי נעלם.

לילדה שעסוקה בלהסתיר את עצמה – לא יכולים להיות יותר מדי זכרונות….

כן זוכרת שהשתדלתי לצחוק הרבה.

אלו שצחקו איתי ולא נבהלו, זכורים לי כחבריי הטובים עד היום.

לא תמיד האמנתי להם, אבל לפחות הם נשארו בסביבה….

פאוזה.

פאסט פורוורד – יותר מעשרים שנה אחרי…

הנה אני כאן. עומדת מול מראה.

אני יפה בעיני עצמי. לעתים אומרים לי את זה.

שנים של עבודה עצמית על החסר הזה בנפשי, שנים של תנועה בין אשמה על שאני בוכה על כו-לה שני פרקים עליונים של אצבע, לבין הכאב על כך. ושנים של תמונות קודאק, שאין בהן זכר לאין-חלק הזה בגופי, אלא אם מישהו תפס אותי באקראי, ואז אני לרוב דואגת להשמיד את התמונה…

בנסיונות החלמה תמידיים מתחושת חוסר הסיפוק העצמי הזה.

קצת הומור,משפחה, הרבה עבודה עצמית על מי שאני, מה שאני שווה, על להביא את עצמי במלואי לעולם הזה עם כל המתנות שיש לו לתת לי ועם כל המתנות שיש לי לתת לו… והרבה אהבה של אנשים סביבי.

הגעתי לפרוייקט בשמחה על ההזדמנות שהגיעה לי בדיוק בזמן. יוצאת מהארון – ידיים למעלה על הראש.

ידיים למעלה על הראש

 

 

ועדיין – הפוזה הראשונה שלי מול המצלמה היום, היתה בידיים שלובות, כשכף יד שמאל

חבויה בתוך נקודת הקיפול של זרוע ימין. ידעתי על מה אני רוצה לכתוב וידעתי שזה עומד להשתנות אבל הייתי צריכה להבשיל עם הרעיון.רואים?

אביטל הצלם אמר לי משהו שקשור ללשחרר או להיות טבעית או משהו שקשור ליד – אבל את התוכן לא שמעתי. הייתי עסוקה בתנועה הטבעית של להסתיר.  ואז נזכרתי שהחלטתי שהיום לא. חייכתי והוצאתי את היד. בחצי התנצלות הסברתי, הראיתי, נשמתי.

אז את תנועת “וי” הניצחון חסכתי. בעיקר מעצמי. עוד לא. עוד מעט…
אבל היא קיימת לי בלב, שכבר לא צריך להסתיר. המוח עוד מעט יבין את זה. זה תהליך, ואני נותנת לו את הקצב שלו.

כי ואללה, יותר מעשרים שנה אחרי – אני יכולה לומר שאני אוהבת את מי שהפכתי להיות, אוהבת את איך שאני נראית ועדיין, לבי יוצא בהתרגשות שמקורה כנראה בריפוי שבתחושת השייכות, ומהולה באשמה ובושה על שכך הוא, כשאני נתקלת באנשים חסרי אצבעות.

היי, יש לנו מכנה משותף!!!

יש המון דברים שאני רוצה לומר כאן. אבל החלטתי לשמור אותם להמשך. יהיו עוד פוסטים בנושא.

כרגע – לאהוב אותי כמו שאני – זה מספיק.

תודה ענקית למיכל מסטודיו פיפה , שישר עלתה על הקולית שבי שמקפידה לאגור מחדש חוויות ילדות וריגושים, לאורך כל החיים.

אה, ולגמרי לא במקרה – הפוסט הזה עולה בשבוע המודעות לסרטן השד. אז אנצל את הבמה ואכתוב: נשים, לכנה להיבדק. אין לנו גוף אחר. ועל מה שיש ממש ממש כדאי לשמור. מנסיון.

DSC_0052-Edit

עוד מהבלוג של הדס אילון כרמי

תצוגה מקדימה

אמא-פלצת

בהחלטה טפשית של רגע, שאינני יודעת עדיין מה יהיו השלכותיה (הן האישיות נפשיות והן הסביבתיות), החלטתי לשים את הרפש על השולחן. אני לא אמא מושלמת והחיים שלי לא דבש. זה נכון גנרית, ונקודתית, וחי לצידן של אמיתות  נוספות כגון אני...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

קהילה וירטואלית שהפכה לקהילה אמיתית...

את הפוסט המקורי (זהה לחלוטין, מלבד הקדמה זו) ניתן לקרוא כאן לכאורה, כל התנאים המתבקשים להפיכתה של אבן יהודה למושבת אנשים זרים זה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

דרושה משרה לקידום אישי

מה, ביקשתי יותר מדי? מה בסה"כ רציתי? לפרנס בכבוד? ליהנות ממה שאני עושה? הרי אמא מתוסכלת היא אמא עצבנית... וככה לא גדלים ילדים מאושרים. כדי שהילדים שלי יהיו מאושרים, גם אני צריכה להיות מאושרת. לא ככה? אני יושבת וחושבת,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה