הבלוג של הדס אילון כרמי

אימ-אמא

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות... +עוד

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות אינסוף, עצמאית שהיא גם שכירה, הנאחזת בהתרחשויות חייה כבסם משכר המחזיק את הראש גבוה מעל הקרקע, רוב הזמן. מעל 40, חיה את המשבר ונהנית ממנו :-) , אמא לשתיים, בעלת תואר שני בתיאטרון ומנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה, מעצבת תאורה לתיאטרון, סטייליסטית, מנהלת תוכן שיווקי, מפיקה, עורכת, עובדת בהייטק, מלווה רגשית, מאמנת ומגשרת (לא משפטי) בתקשורת מקרבת (NVC) ועוד כמה דברים...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מדצמבר 2010

ולמה פרק א’? אולי כי בגינה של גלית, התחילה לראשונה לחלחל בי תחושה קטנה מכיוון קצוות אצבעותיי, תחושה שתתעצם בהמשך (ומבטיחה שתשמעו עליה שוב בפוסט הבא) – שבעצם, יש לי חברות חדשות. אבל למה להתחיל מהסוף אם אפשר להתחיל מהאמצע?

15/06/2012

אז הנה, אני מתחילה מהאמצע. אמצע חיי (פחות או יותר) הגיע. ואני מוצאת את עצמי יושבת לי בגינתה המקסימה של גלית, שניסתה לשקר ולומר לי שהיא גרה במרכז תל אביב, (ואל תבלבלו אותי עם עובדות) מוקפת בחברות. כבר בערך שנה אני מכירה את הנשים הזרות הללו, אסופה של מלח הארץ, קולקציה נדירה של בובות פורצלן מברזל, אוסף אמנותי של נשיות, תודותיי שלוחות לאוצרת.

לא כל כך מהר אני נוטה לקרוא למכרות חדשות בשם הזה – חברות. בחיי הקיבוציים רבי התהפוכות, חוויתי כמה מיני חברויות טובות יותר ופחות. מרבות מהן יצאתי ללא פגע, מחלקן שרוטה קשות. חברות אהובות רבות נותרו בלבי, חלקן אף נותר בחיי. חברות חדשות? לאט לאט. קודם להכיר, לא לחשוף, לא להיפגע, לא להתקרב יותר מדי. לא להתלהב יותר מדי שמא יתרחקו, להקשיב. לא לתפוס יותר מדי מקום, לא להקטין את עצמי אך לא להאדיר. לא להעמיס במילים ולא להלאות. אלו הם חיי המעייפים.

אני אוספת את מרב בביתה, נוסעים לעיר ההיא, שפעם היתה לי גם היא בית. והגדילה גלית לעשות והעזה לגור בדיוק בשכונה שלי. וכמו אז, גם הפעם ידעתי בחוצפתי שנמצא חנייה. דרך שלמה יש לנו יחד – ואני עוד זוכרת את נסיעתי הראשונה במכוניתה, בדרך לקיסריה. אז עוד הייתי בלחץ. לא הכרנו. ועכשיו? עוד לא לגמרי מעזה להרגיש… אבל כלום. חוץ מכיף של חברה נעימה לדרך. אין לחץ, אין מתח. אפילו לא הכנתי נושאים לשיחה, שלא לדבר על נושאים לשתיקה…

נכנסנו לרחוב, לפנינו מכונית שנוסעת לאט, או בתל אביבית מצויה: בת זונה, עומדת לתפוס לנו את החנייה היחידה שנותרה (אם נותרה) ברחוב. אופס – זו מיכלי. טוב אז בלי הקללה, אבל בהחלט תפסה. חברה או לא חברה? אבל מה יותר טוב מכחול לבן פנוי בתל אביב בערב? אפור אדום פנוי!!  לא צריך ללכת לקצה הרחוב לבדוק מה כתוב על השלט, שכשמגיעים אליו מגלים שזה בכלל רחוב חד סטרי ואין שום זכר לחנייה מותרת בין השעות…

חנינו. מרב הכינה לראשונה בחייה מרק מיסו. בחיי התרגשתי. זה היה האיתות הראשון עבורי, שכנראה עברנו איזו מדרגה של היכרות. התחלתי לחשוב לעצמי שאולי בעצם זה לא סתם בחזרה לשכונה המפגש הזה, אולי יש כאן משהו שאני צריכה להבין מזה. רמזים נוספים החלו להתאסף בהמשך הערב, לא את כולם אפרט כאן. אציין רק שככל שחלפו השעות בגינה של גלית, כך שקעתי לי בתוך ענן של רכות, עוטף ומחבק, והרגשתי בטוחה.

גלית קיבלה את פנינו כהרגלה בחיוך אופטימי חסר תקנה, כשלידה בתה. שוב התרגשתי. נזכרתי שכבר היו לנו אירועים שערבבנו משפחות, אבל לא חשבתי על זה לעומק. ועכשיו כן. אפילו החתולה שלה השתבללה בסלסלתה, ונראה היה כאילו היא מצאה את מקומה הטבעי בינינו: מתלוננת, מגרגרת, מרימה ראש מדי פעם ושבה לתנומתה. לא מנסה להרשים אף אחד. אפילו לקינוח היא לא הצטרפה. כנראה פולנייה.

כמיטב המסורת נפתח לו בקבוק ראשון של ברוט רוזה, כרמל פרייבט קולקשן , שהפך לסמל פתיחת המפגשים שלנו. מסורת זה טוב.
בין מנות הסשימי, הסושי, הסלטים והמרק, נמזגו לנו כוסות של ויונייה 2011 (כרמל פרייבט קולקשן), ויונייה 2010 (כרמל אזורית), גוורצטרמינר 2011 (כרמל אזורית) וקאיומי 2010 (כרמל ריזלינג)
בשבילי פעמיים ויונייה שקולה לפעמיים כי טוב. עוד ביתיר התאהבתי בו. בניגוד לחברות, ליין מצאתי שקל לי יותר להתמסר. ואולי זהו אחד מסודות החבורה שלנו. אבל סודות לא מגלים. וכיאה לערב סושי וחבורתו – העז לחדור למערכת שיכר שזיפים יפני – צ’ויה שמו, שהתאים את עצמו לרוח הארוחה ולמצברוח המתארחות.

לא עברה דקה וכבר עברו שלוש שעות. מוזר. לא ממש רציתי ללכת משם. הבטן שלי אמרה לי שני דברים: הראשון והחזק שבהם היה “העזי להרגיש”. הרגישי את הרגע, הוא מוכר לך. זהו רגע שחווית פעם, מעין דבק כזה שמחבר קבוצה של נשים שמצאו את עצמן אחת ברעותה. סוג של מראה שמציבים לך החיים ברגע לא צפוי, בו את רוצה לראות את חלקייך השבורים בנשים אחרות – המרכיבות אותך לשלמה.הדבר השני שהבטן אמרה לי היה הפסיקי מיד לאכול, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…

אולי זו שמחת החיים של גלית שהציתה בי את ההתרגשות שאחזה בי בערב זה, אולי היו אלו הקינוחים של מיכלי, אולי הנסיעה עם מרב או היינות שמירה הביאה. אולי הסיגריה עם ענתוש או הגיחה המשמחת של יפעת באמצע. אולי פשוט ההתלהבות המפתיעה של דורית מפסטיבל שאקטי בו אני לוקחת חלק, או אולי אפילו ההעדרות החצופה של לימור, שיכלה להודיע ברגע האחרון בכנות מדהימה וללא תירוצים שבנותיה זקוקות לה… או רותי שפשוט היתה חסרה. ואולי זו פשוט החזרה לשכונה, או שמא כולם יחד – אבל מה שהרגשתי באותו הערב עשה אותי שלמה יותר, רגועה יותר, בטוחה יותר. כי יש לי חברות. והן כבר לא כל כך חדשות כמו שחשבתי…
מועדון הטועמות – תמונת מחזור

עוד מהבלוג של הדס אילון כרמי

תצוגה מקדימה

אמא-פלצת

בהחלטה טפשית של רגע, שאינני יודעת עדיין מה יהיו השלכותיה (הן האישיות נפשיות והן הסביבתיות), החלטתי לשים את הרפש על השולחן. אני לא אמא מושלמת והחיים שלי לא דבש. זה נכון גנרית, ונקודתית, וחי לצידן של אמיתות  נוספות כגון אני...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

Fingerless

שני חלקים. נקרא להם, כמו שהרופאים קראו להם אז. אצבע 2 ואצבע 3. היא לא ידעה שיש בכוחם  להפוך כלי שלם לכלי שבור. כמו סוכריה על מקל בלי הסוכריה. כמו חיית מחמד בלי המחמד. וקצת כמו מסיבת יומולדת. אבל בלי היומולדת. עם כל תשומת הלב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קהילה וירטואלית שהפכה לקהילה אמיתית...

את הפוסט המקורי (זהה לחלוטין, מלבד הקדמה זו) ניתן לקרוא כאן לכאורה, כל התנאים המתבקשים להפיכתה של אבן יהודה למושבת אנשים זרים זה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה