הבלוג של הדס אילון כרמי

אימ-אמא

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות... +עוד

מלהיגה על חיי משפחה מהממת אם כי לא שגרתית, שעברה ועוברת תהפוכות מרתקות... מאמינה באמת ובתמים שגידול ילדים (בשונה מ"חינוך") יכול להיות ברובו מלא סיפוק אם רק מנקים רעשים מהדרך. ובקיצור - כל מה שקורה לאשה שהיא גם אמא עם רעיונות אינסוף, עצמאית שהיא גם שכירה, הנאחזת בהתרחשויות חייה כבסם משכר המחזיק את הראש גבוה מעל הקרקע, רוב הזמן. מעל 40, חיה את המשבר ונהנית ממנו :-) , אמא לשתיים, בעלת תואר שני בתיאטרון ומנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה, מעצבת תאורה לתיאטרון, סטייליסטית, מנהלת תוכן שיווקי, מפיקה, עורכת, עובדת בהייטק, מלווה רגשית, מאמנת ומגשרת (לא משפטי) בתקשורת מקרבת (NVC) ועוד כמה דברים...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מדצמבר 2010

אם תפסיקו בשיא – תמיד ישאר לכם טעם של עוד… אבל את הדובדבנים הייתי חייבת לגמור.

16/02/2010

יש האומרים שכשמשחקים עם ילדים – כדאי לעצור את המשחק בדיוק בשיא – כדי להשאיר אותם עם טעם של עוד. לא תמיד זה קל כי הם רוצים להמשיך. אבל זה שווה את המאמץ.

מעולם לא היתה נסיעה ארוכה כל כך כמו זו שלקחה אותי הביתה.

גרתי בגופי לרגע – וברגע שאחריו גרתי במקום אחר, רחוק יותר. קולות חברותיי נשמעו לי כמו המהומים עמומים סביבי. הפעם לא היה זה היין שלקח אותי לשם – אלא משהו אחר, חזק יותר.

שלא תבינו לא נכון – יום עם מועדון הטועמות הוא יום חגיגי. יום לו אני ממתינה ימים ושבועות, יום אליו אני מגיעה נקיה מעצמי, נקיה מהגנות וממסיכות, נקיה לחלוטין וכל מה שממלא אותי הוא שלוות הבנות והיין ובכוונה בהא הידיעה. הבנות – ברור למה והיין – פשוט כי בכל ימי קיומו של מועדון ותיק שנים ועתיק מסורת זה… עוד לא טעמתי ין אחד של כרמל שממש יכלתי לומר “לא רוצה”. אמרתי פחות מהקודם, אמרתי יותר אוהבת – אבל “לא” – לא היה.

ישבתי באוטו בדרך חזרה וחשבתי לעצמי איך אני מסכמת את היום הזה – ואז הגיעה ההקאה הראשונה. מה אני צריכה ללמוד מזה? חשבתי לעצמי, בעודי מנסה לזהות האם היתה זו המנה הראשונה או האחרונה… ואז הגיעה עוד אחת! זיהיתי גם את המנה הראשונה וגם את האחרונה..

בהקאות הבאות הרגשתי כאילו מישהו במכוון רוצה לגזול ממני את כל היין ששתיתי כל היום ואת כל האוכל שאכלתי. כנראה שאי אפשר להשאיר אצלי את כל הטוב הזה:

הטוב התחיל בברוט חברנו הותיק, שהוכתר (ברגע זה) כפותח הרשמי של מפגשינו. הוא התחיל את יומנו עוד במיניבוס לבוש ב”חליפת צלילה” כדבריה של לימור.. תהינו האם הוא ניסה להתחזות לשמפניה שנמצאה במעמקי הים, או אולי הוא חשב בטעות שכך נעריך אותו יותר.

בכל אופן הבהרנו לו מיד שאנחנו לא צריכות אותו בחליפה ושאנחנו מעריכות אותו ממש במערומיו, ואפילו יותר כאשר הוא בתוכנו (תרגעו, אני מדברת על יין!)

נסענו נסענו ונסענו, צחקנו, אכלנו ממטעמיה של מיכל האלופה שהפתיעה במאפינס-משהו,

ואז הגיע יעקב.

יעקב הוא גירסה ארוכה של יאצק, בלי האקורדיון ובלי הקול המצחיק.

יעקב הוא ארץ ישראל, קיבוץ, טיול שנתי ועוד כל מיני מילים של פעם. ויעקב הוא בעיקר מומחה.

מומחה למה? לכל פיסת אדמה וצמח, לפחות מאלו שעברנו מהרגע שהוא הצטרף אלינו.

ויעקב הוא (מנהל) יקב יתיר.

יעקב עצר את המניבוס 10 פעמים בדרך של 20 מטר. ובכל פעם נתבקשנו לרדת.

למה נתבקשנו? כי גברים לא מבינים משהו בסיסי: להקים חבורה של בנות מבוסמות יין, להסברים על אדמות והיסטוריה אפשר פעם אחת גג. בעצירה הבאה חשבנו שהוא פשוט צריך להשתין. אחרי עוד כמה מטרים התחלנו להבין וירדנו מצחקקות. בפעמים הבאות כבר ירדנו במבוכה. בפעם האחרונה נשארנו באוטו. פשוט כי הוא לא ביקש, הוא חשב שלבקש צריך פעם אחת. מצחיק.

ת’כלס ההסברים היו מעניינים ברובם – מחדשים כמעט כולם, ובהחלט יש משהו קסום במקומות האלו

. ההתעקשות שלו שנרד בכל פעם – אפילו בה היה סוג של קסם. להבא – מועדון הטועמות המטיילות. תרמילים, שקי שינה ויאללה למדבר!

שיכור כלוט מול שיכור קלות

ידעתם שללא יקב יתיר לא היה לנו דויד המלך? יעקב סיפר לנו! אחרי הפיכת סדום ועמורה, סבתא של רות המואביה (שהיתה סבתו של דוד), השקתה את לוט אביה על מנת לעשות איתו ילדים – לאחר שסברה כי הו הגבר היחיד שנותר ביקום לאחר סדום ועמורה… ומכאן הביטוי “שיכור כלוט”. הזוי משהו. אולי הברוט צריך היה להישאר בחליפה?…

אוקיי, עצירה אחרונה עם יעקב, אנחנו כבר באיחור – לא בגללנו, פשוט לא הבנו שצריך לרדת כל פעם… ומגיעים לאתי. אתי חיכתה לנו ביער ליד שולחן עמוס בכל טוב. אני ראיתי רק את הדובדבנים. מהרגע שירדנו דאגתי לחלוקה הוגנת לחלוטין של הדובדבנים: חצי קערה לי חצי קערה לשאר הבנות.

פשוט התיישבתי ליד הקערה. רק לאחר מכן ראיתי גם את הגבינות, הלחם והיין… כן, אני מודה, יש לי סטיית פירות. בקרוב הוידוי.

ויונייה מקומי נמזג לו באורח פלא לכוס שהפרידה ביני ובין הדובדבן האחרון. היה לה

מזל למירה – הויונייה שקוף, אז יכלתי להשגיח. הרמתי את הכוס במסווה של “הנה אני טועמת”,

לקחתי את הדובדבן ואז נרגעתי עם היין… כרגיל, הויונייה לא איכזב.

המשכנו ליקב יתיר. מיכלי מתכת גדולים, חביות עץ קטנות ו… הופ – יש יין!

שוב הפלא הזה, שוב משגיח הכשרות שהגן בגופו פן תיגע יד אדם בחבית, שוב טועמים יין. והפעם הרבה. התישבנו סביב השולחן עם קרקרים ויין. גם מים היו שם, פן נצמא.

טעמנו סוביניון בלאן 2009 – שהיה לי הכי טעים מבין היינות אחרי הויונייה. טעם רענן, זכרון של מתיקות עדינה עם חמיצות מרעננת.

טעמנו בלנד מרלו-שיראז-קברנה סובניון 2007 – מרש”ק בפי המקומיים,

העירוב היה לי מעט קשה לעיכול.. יין גס יותר, ארצי יותר.

טעמנו שיראז 2007 – פחות נוקשה מקודמו. ערב יותר לחכי.

טעמנו קברנה סובניון 2007 – בין הראשון לשני בטעם. דירגתי.

וטעמנו יער יתיר 2007. זהו הבייבי של יקב יתיר. הו בלנד של ארבעה זנים: קברנה סוביניון, פטיט וורדו, מרלו ומלבק. לא סתם הוא הבייבי – הוא טעים, משמעותי בפה ומחליק בגרון.

לקינוח מתוק – טעמנו יתיר מחוזק 2005 “פורט סטייל” כתוב על הבקבוק. ואנחנו האמנו – ונהנינו…

ביציאה חיכתה לי אתי עם ארגז דובדבנים (טוב נו, לנו..) – ומיד התמלאתי שוב בסיפוק ילדותי.

נסענו הלאה, לפאב “מוזה” בערד.

מכאן ואילך הדברים החלו לצאת משליטתי…

אני זוכרת מלא צעיפים, שהפכו את המקום למעין הבית-של-עמי-ותמי עבור אוהדי כדורגל. זוכרת אוכל מצויין, זוכרת שירות אדיב עד חצי המלכות וזוכרת כאב ראש שמזדחל לו במעלה הצוואר ומגיע לרכה הימנית, משם לשמאלית ונשאר לנצח.

זוכרת אפילו את בעל המסעדה, אלון, שבא לומר שלום ומשם הכל החל להיות מטושטש.

בתוך פקק תנועה ארוך, שהשתרך לו מנצח אל נצח נצחים, שכבה גוויה אחת ועוד תשע נשים.

הזכרון מהיום הזה הוא זכרון מתוק, והסיום הלא צפוי הגיע, כמו שצריך: בדיוק בשיא. ובהיותי ילדה – נשארתי עם הטעם הזה. טעם של עוד.

עוד מהבלוג של הדס אילון כרמי

תצוגה מקדימה

אמא-פלצת

בהחלטה טפשית של רגע, שאינני יודעת עדיין מה יהיו השלכותיה (הן האישיות נפשיות והן הסביבתיות), החלטתי לשים את הרפש על השולחן. אני לא אמא מושלמת והחיים שלי לא דבש. זה נכון גנרית, ונקודתית, וחי לצידן של אמיתות  נוספות כגון אני...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

Fingerless

שני חלקים. נקרא להם, כמו שהרופאים קראו להם אז. אצבע 2 ואצבע 3. היא לא ידעה שיש בכוחם  להפוך כלי שלם לכלי שבור. כמו סוכריה על מקל בלי הסוכריה. כמו חיית מחמד בלי המחמד. וקצת כמו מסיבת יומולדת. אבל בלי היומולדת. עם כל תשומת הלב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קהילה וירטואלית שהפכה לקהילה אמיתית...

את הפוסט המקורי (זהה לחלוטין, מלבד הקדמה זו) ניתן לקרוא כאן לכאורה, כל התנאים המתבקשים להפיכתה של אבן יהודה למושבת אנשים זרים זה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה