smdr - הבלוג של סמדר - בצמיחה

הסיפוקים הקטנים בחיים

בין האתגרים הרבים שהשם חנן אותי בהם היה להביא לעולם ילד עם מום מולד. המום תוקן בגיל יום אך גרר אחריו (וגורר גם היום) איחור בהתפתחות המוטוריקה הגסה. כבר בהריון התגלה המום והרופא שהייתי אצלו במעקב המליץ ברוחב לב לדלל את העובר (במיוחד לאחר שראה שבעלי מתנייד בכיסא גלגלים...). לאחר אינספור בדיקות והיוועצות עם כל […]

סמדר - בצמיחה

13/04/2015


בין האתגרים הרבים שהשם חנן אותי בהם היה להביא לעולם ילד עם מום מולד. המום תוקן בגיל יום אך גרר אחריו (וגורר גם היום) איחור בהתפתחות המוטוריקה הגסה.

כבר בהריון התגלה המום והרופא שהייתי אצלו במעקב המליץ ברוחב לב לדלל את העובר (במיוחד לאחר שראה שבעלי מתנייד בכיסא גלגלים...). לאחר אינספור בדיקות והיוועצות עם כל מיני רופאים החלטנו להמשיך בהריון כמו שהוא. מהר מאוד נכנסתי לשמירת הריון בבית החולים וככה ביליתי בערך שלושה חודשים מההריון. אני זוכרת טוב מאוד את השיחה שהייתה לי עם כירורג הילדים שעתיד היה לטפל בעובר והוא אמר לי בפשטות "אני לא יכול לדעת מה יהיה מצב העובר כשיולד, אם בכלל ישרוד את הלידה, אבל בעיקרון יש אפשרות לתקן את הפגם". אז זה היה הריון של חצי חצי, או שיהיו לנו שני ילדים שאחד מהם מצב בריאותו לא ממש ברור או שנזכה בילד בריא אחד וילד אחד לא ישרוד. למזלי אני אדם תמים, לא שאלתי יותר מידי שאלות, לא חשבתי על הרגע שאחרי הלידה פשוט "ביליתי" את הזמן הארוך והקשה הזה בציפיה ופנטזיה על הטיול עם עגלת התאומים וכל הכיף שבזה.

מייד לאחר הלידה התחלנו מסע חדש ומאתגר (כאילו שעד עכשיו לא היה מאתגר...). בגיל יום הוא עבר ניתוח בהצלחה, אחרי חודש בטיפול נמרץ פגים עברנו ל"להתגורר" במחלקת כירורגית ילדים, עוד ניתוח וככה עברו להם ארבעה חודשים מהלידה עד שהוא השתחרר. במשך כל הזמן הזה אחיו התאום טופל וגדל אצל חמתי יחד עם אחיהם הגדול ואביהם (ואני כל כך מודה לה בכל רגע ורגע !!!). וכמובן שהיו עוד הרבה אשפוזים, טיפולים, בדיקות ועוד המון שעברנו.

בגיל שנה ושמונה חודשים הכנסנו את השניים למעון כאשר ילד אחד הולך ומתפתח לפי הספר והשני קוגנטיבית בסדר פלוס אבל עוד לא הולך (ולא מראה סימנים של התחלה) מאוד צמוד ותלותי וחלשלוש. פחדתי מכושר ההישרדות שלו, איך קטנצ'יק שכזה ישרוד במעון עם עוד שנים עשר ילדים כשהוא כמעט לא עצמאי בכלל ?!?!?

זו באמת שנה מאתגרת לו ולי. הרבה מחלות שהוא חטף, הרבה אשפוזים, מעט מאוד ימי עבודה שלי, והתקדמות איטית מאוד.

והאמת שהזמן עושה את שלו והיום כשלקחתי את השניים מהגן פתחתי את הדלת והוא רץ החוצה. הסתכלתי וכל כך התרגשתי. הפספוס הזה שלפני שנייה עוד לא הלך רץ לו החוצה לבד ואומר לי אמא בואי. רציתי לצעוק לכול העולם "ת י ר א וווווו" ובמיוחד לרופא שהמליץ לי לדלל אותו...

אז זה מה שעשה לי את היום, לראות את הסיפוק הזה, הילד הזה שהולך כשזה בכלל לא מובן מאיליו.

מה אפשר לבקש יותר מזה ??? 1